ממשלת ימין זה טוב, ממשלת ימין עם גנץ – יותר טוב

לא נעים לי להודות – כי חשבתי שפוליטיקה כבר לא מפעילה אותי רגשית – אבל אתמול קצת התרגשתי ללכת להצביע, ולקראת המדגמים היו לי פרפרים בבטן. הסברתי להם ששוב יהיה פה תיקו, שכל הפוליטיקאים אכזבו אותי בשנה האחרונה ושאין סיבה שהפלונטר ייפתר; הם אמרו שזה בסדר והמשיכו לפרפר.

כרגע נראה שהם צדקו יותר ממני.

כל פרשני המדינה אמרו אתמול שאסור לרתום את העגלה לפני הסוסים, לחלק את העוגה לפני שצדים את הדוב, להתהלל כאילו אנחנו מפתחים וכל יתר הקלישאות, ומיד אחר כך הם התפנו להרכיב קואליציות, לנתח את העתיד לבוא ולחזור ולהדגיש ששברירי האחוז האלה יכולים לשנות הכול אבל כל זמן שהם לא הגיעו ושהציבור מקשיב אנחנו נמשיך לנתח. אז גם אני ארשה לעצמי לומר כמה דברים על פי תמונת המנדטים שנראית נכון לצהרי יום רביעי, בידיעה גמורה שהכול יכול להשתנות ואולי מחר נתעורר כשהדר מוכתר מוכתרת או משהו.

להושיט יד

נפתח בנתונים: המספרים עולים ויורדים, שלוש מפלגות מתנדנדות, בבוקר היה רגע של 69 לקואליציית ימין ואז רע"ם קפצה וכרגע אנחנו מדברים על 65 בואכה 62. כך או כך, התרחישים הסבירים מדברים על רוב לקואליציית ליכוד-ציונות דתית-ש"ס-יהדות התורה. קל להרכבה וכנראה קשה לפירוק, בטח אם יהיה לנתניהו טווח ביטחון של שלושה-ארבעה ח"כים מה-60. מבחינת הערכים שלי זו קואליציה מצוינת, אבל אני חושב שלא כדאי להסתפק בזה. 

ביקורת קבועה מימין על נתניהו (ועל בגין לפניו) הייתה שהם מתעקשים לצרף את המחנה השני – נתניהו הכניס את העבודה של ברק לקואליציה שלו ב-2009, את ציפי לבני ב-2013 וגם את בני גנץ בממשלת האחדות המנוחה של 2020. גם אני הייתי מהמבקרים, לא הבנתי למה הוא הולך אל השמאל ומה הבעיה שלו להסתפק בשותפים הטבעיים שלו.

היום אני דווקא מזדהה עם התפיסה שלו.

בשנה האחרונה הייתה זעקה גדולה מימין על כך שמדירים לחלוטין חצי מהעם מההנהגה, שמעבירים דברים שקשורים לדת ומדינה, תקציבים, תחבורה וביטחון בלי לשאול את הימין והדתיים. הבוקר רבים מאותם זועקים אומרים: תודה לכם, שמאלנים יקרים, שלימדתם אותנו לשלוט; עכשיו נעשה לכם מה שאתם עשיתם לנו. זה מאוד מספק בטווח הקצר והרסני בטווח הרחוק.

כמעט 40% מהעם הצביע למפלגות שבגוש רק-לא-ביבי (יש עתיד, המחנה הממלכתי, העבודה, ישראל ביתנו, מרצ). נכון, למעשה הימין ניצח בקלפי, ואפשר להסתכל על פוליטיקה כעל משחק סכום-אפס, מי שניצח ישלוט והשני ילך לחפש את החברים שלו. ההסתכלות הזו אפילו מובנת, אחרי שהצד השני ניצח בצורה לא הוגנת לפני שנה וחצי, והימין עכשיו ניצח ניצחון דמוקרטי מפואר. אבל אנחנו באמת רוצים שארבעים אחוזים מהעם ירגישו שלא סופרים אותם, שהם לא חלק מקבלת ההחלטות? ככלות הכול, בניגוד לכנסת שבה כל חבר צריך לדאוג לאינטרסים של המצביעים שלו, הממשלה אמורה לשרת את כל אזרחי ישראל במידה שווה, ולדאוג לביטחון, לכלכלה ולבריאות שלהם.

ממשלה יציבה פלוס

ולכן הכי ישמח אותי אם נתניהו ינסה להקים ממשלת ימין מלאה, בואו נגיד שזה סביב 64 מנדטים, ויצרף אליה את המחנה הממלכתי. זה יכול לקרות כבר עכשיו, ויכול להמתין אחרי שנה או שתיים שממשלת הימין כבר מתפקדת ויציבה, אבל זה צריך לקרות.

תקראו לי פראייר, ממלכתי, קיטשי ותבוסתן, תגידו שאני תמים שלא מבין כלום בפוליטיקה ושיש לי ראש דתי-לאומי נוראי, תערבו בני משפחה מנוחים (בפייסבוק ובטוויטר כבר עשו את כל זה), אבל תנו לי רגע להסביר מה היתרונות. 

קודם כול, נציגות מכובדת לצד שמאל-מרכז, תחושה שהצד החילוני של המדינה מקבל ייצוג הולם בכנסת. שידור ישיר לציבור: לא באנו להיטיב עם הימין, באנו להיטיב עם המדינה. עם זאת, לצד הזה אין יכולת וטו: יש קואליציה גם בלעדיהם. ובעצם אין אף מפלגה שמחזיקה את הקואליציה בגרון, מה שמאפשר לה לעבוד בצורה טובה ויעילה, אולי אפילו להשלים ארבע שנים.

אני לא מתעלם מהמחיר: פגיעה בשינויים במערכת המשפט ובשלטון הפקידים, שהימין מתכוון להכניס סוף כל סוף. אמנם אפשר לתת למחנה הממלכתי את תיק החוץ המכובד, ולא את הביטחון או המשפטים, ועדיין ברור שהיכולת של הימין להוביל תהליכים תיפגע. 

אבל אחרי חמש מערכות בחירות, הגיע הזמן שלא תהיה פה תחושה של שני מחנות יריבים, שנזכור שאנחנו שותפים בפרויקט המופלא הזה שנקרא מדינת ישראל, ובקיצור שמישהו יצליח סוף סוף להגשים את שתי המילים הלעוסות כל כך – איחוי וריפוי.