בפעם השלישית שבן החמש נכנס למים כבר לא היה לי כוח להיכנס יחד איתו. לכן התיישבתי על החוף והרשיתי לו באופן חריג להיכנס לבד, בליווי הנחיות ברורות וחד־משמעיות: שהמים בשום פנים ואופן לא יגיעו לגובה המכנסיים! הוא בחור ממושמע בסך הכול, בן החמש, ולכן הופתעתי לגלות אחרי כמה דקות שהוא משתכשך במרץ ובחופשיות במים העמוקים. רק כשהתקרבתי בבהלה הבחנתי בזוג המכנסיים החבושים לו לראשו בבטחה, בלי שהמים יתקרבו אליהם חלילה.
הלקח הברור והמיידי יותר מן הסיפור הוא שאסור בשום פנים ואופן להשאיר ילד לבד במים. או באופן כללי לסמוך על תבונתם של ילדים. אבל התובנה הרחבה יותר שהסיפור חידד לי היא שבסופו של דבר, ברור ככל שיהיה, החוק המילולי או הכתוב לעולם אינו מספיק. תמיד אפשר יהיה למצוא דרכים להתל בו ולרוקן אותו מתוכן, כשאין בסיס מוצק של הבנה שממלא אותו במשמעות.
אחד התסכולים בקריאת סיפורי התורה הוא שאף פעם לא ברור מה המסר. האם התורה בעד או נגד קורבנות אדם? האם היה זה רעיון מוצלח לטבוח באנשי שכם?
מאמר מכונן של פרופ' מרדכי קרמניצר עוסק בחוק למניעת הטרדה מינית. החוק הישראלי, מתברר, שימש פריצת דרך שאין לה תקדים במשפט הבינלאומי. קודם שעשתה זאת מדינת ישראל לא הייתה עוד אומה ולשון שהטילה סנקציות פליליות על פעולות כמו "התייחסות מבזה המופנית לאדם ביחס למינו". ניסוח שכולל בפשטות מגוון רחב של התבטאויות וכינויי גנאי, כגון "גבר גס רוח" או "אישה קלת דעת".
על פניו, מדובר בצעד חשוב ומרגש שעשוי להיות אור לגויים. מי יכול להתנגד להפחתה בהתייחסויות מבזות בשיח הציבורי? הבעיה שעליה עמד קרמניצר היא שקיים פער בין התודעה המוסרית הרווחת לבין הרף שהחוק קובע. ואין זה ראוי לאסור בחוק, ואף להעניש, על פעולות שאדם ממוצע ברחוב לא חש מולן בהכרח סלידה מוסרית. חוק אינו צריך, ולרוב גם אינו יכול, לקדם את מדרגתה המוסרית של חברה אל מקום שבו היא עדיין אינה נמצאת. בכוחו של החוק רק לעגן ולבצר הישגים מוסריים שכבר הושגו, לבסס מוסכמות שרוב החברה אימצה כבר בלעדיו. אחרת יהפוך החוק עצמו לבדיחה, לאות מתה. אף שוטר לא יאכוף קוד מוסרי שהוא עצמו לא משתדל אפילו לעמוד בו.
אנו קוראים את ספר בראשית בבית הכנסת תחת צל קושייתו של רש"י הראשון על התורה: מדוע ספר החוקים שלנו מתחיל ברצף ארוך כל כך של סיפורים? מדוע בזבזה התורה מאות פסוקים על שיחתם של עבדי אבות בשעה שקימצה בכל תג ותג בתורתם של בנים?
והעניין הוא שסיפור הוא ההפך הגמור מן החוק. אחד התסכולים בקריאת סיפורי התורה הוא שאף פעם לא ברור מה המסר. האם התורה בעד או נגד קורבנות אדם? האם היה זה רעיון מוצלח לטבוח באנשי שכם? והאם ההצעה של לוט לאנשי סדום לקחת את בנותיו במקום את האורחים היא מופת של הקרבה למען הזולת או סיפור של הזנחה הורית פושעת?
אין דרך לדעת. גם אם יש מן המפרשים שיטענו כך או אחרת. כי סיפור, בהגדרה, לא נושא בתוכו מסר חד־ממדי ברור. מסרים כאלו הם תפקידו של החוק, המבחין בין מותר לאסור. הסיפור, לעומת זאת, יוצר את החיבור, את הבסיס, את התת־מודע הקולקטיבי של חברה. את התשתית המוסרית והערכית המשותפת שאפשר יהיה אחר כך לחזק ולגבש באמצעות החוק.
מדינת ישראל הפכה בשנים האחרונות למעצמת חקיקה בסדרי גודל שוברי שיאים. אך גם אם כל חוק וחוק הוא טוב כשלעצמו, ככל שחקיקה הולכת ומתרחבת היא הופכת אותנו תלויים בה, ומרחיקה אותנו מן השיח של המשמעות. דווקא משום שהחוק רחב ומקיף כל כך, הוא מעקר את היכולת שלנו כחברה לגנות זמרים או שחקני כדורגל על מעשי תועבה שביצעו, כל עוד אלו נעשו במסגרתו.
ספר בראשית מזמין אותנו לקיים דיאלוג לא במישור החקיקה אלא במישור של הסיפור. להחזיר אל שולחן הדיונים את שפת הערכים, האמונות והרגשות. להתחבר מחדש, כפרטים וכציבור, לדרך ארץ שקדמה לתורה.
