יש ביני לבין שיחיה ויכוח ישן, שמתחיל בערך מהיום שהפקתי דרכון ועתיד להימשך עד היום שאתפגר לתוך קברי: הוא לא אוהב שאני טסה לחו"ל. כלומר, מה זה לא אוהב? על הנייר הוא זורם, אבל מתחת לשפם תמיד ימלמל משהו בסגנון "שוב אני נטחן עם הילדים".
התגובה שלי לזה היא שכל אחד מאיתנו זקוק לזמן עם עצמו, וכשיגיע תורו לטוס הוא יכול להיות בטוח שאפרגן לו באופן מלא ולא אעשה פרצופים (תכלס, מה אכפת לי להתחייב על זה, הוא טס הרבה פחות ממני).
אבל יום אחד קרה הדבר והופיע לו שבוע שבו נאלצתי לפדות את החוב. שיחיה הודיע על טיסה לכנס במינכן ואני הגבתי בנונשלנטיות: "מגניב! תיהנה". ואף הגדלתי להוסיף: "בניגוד אליך אני לא עושה מזה עניין. כולה שבוע עם הילדים, מה כבר יכול להסתבך?"
כמו סהרורית התהלכתי בתוך הבית. בשלב מסוים הגוף כבר לא החזיק את עצמו. הושבתי אותם על הספה והודעתי: אמא עייפה. אמא גמורה. תמו שירותי ההורות
ואז הוא הלך. ובוקר אחד קמתי למי שהתבררו כארבעת ילדיי, כולל תינוקת מנוזלת שבדיוק סיימה עכשיו דלקת אוזניים. בחיי, כמה נזלת יכולה לצאת מבן אדם? אני מקנחת לה את האף לפני היציאה מהבית, וב־15 מטר שבין הרכב למעון היא מספיקה לדפוק לי את הסמוחטה של החיים. לפחות עד הכניסה לגן תחזיקי מעמד, שיהיה להן חשק לטפל בך!
מכל מקום, התעוררתי למה שנקרא חיי, ופתאום קלטתי שזהו, הוא באמת איננו, וכעת קורים דברים נורא מוזרים בבית. הזבל לא מפנה את עצמו, המדיח מתמלא בכלים, אין מי שיתקן את הספה שפתאום קרסה לתוך עצמה, וכבר יומיים שהנורה בשירותים מקולקלת. מה הקטע של הנורה הזאת? כל השנה היא אחלה, איך שהוא טס היא מכריזה נבצרות וצועקת בקול "איני יכולה עוד".
אני לבד על כולם, וכל אחד רוצה ממני את הנתח שלו. ההיא מוכנה רק פומלה לבית ספר, ההוא שוב פספס את הטרמפ שלו ורוצה הקפצה וגלי, כפרה עליה, אני לא יכולה לטגן חביתה בלי שהיא תקפוץ לי באנג'י מאיזו ספה.
שיחיה, שבינתיים שונה שמו לשיחזור, בדיוק התקשר בווידאו לשמוע מה קורה. כמובן שהייתי חייבת להמשיך עם ההצגה שהכול סבבה והנה, תראה, זה ממש לא נורא לטחון עם הילדים. את מגלה על עצמך המון דברים חדשים. למשל, שאני קרועה־מתה וכל מה שבא לי הוא לקפוץ לתוך מיטה רחבה בבית מלון ולישון שבוע שלם בלי לראות אף בן אנוש.
בלילה השני, אחרי שהייתי בדפיציט רציני של שינה, גלי שוב התקשתה להירדם. ניסיתי טיול עם העגלה, החשכתי את כל הבית, שכבתי לידה שעות במיטה, והעיניים שלה נעצו בי מבט מופתע כמו זקנה אחרי בוטוקס. שוב יצאתי איתה לטיול בשעת לילה ביישוב. "תירדמי", מלמלתי, "בבקשה תירדמי. אמא גמורה. פליז. אני אזכור לך את זה כל החיים אם תירדמי עכשיו". ואז קרה דבר מופלא – היא הרימה את עיניה למעלה מעבר לעגלה, סימנה בראשה "כן", אספה לחיקה את החיתול ופשוט התחילה למשמש אותו ולהרדים את עצמה.
קמתי בבוקר, חילצתי את קורי השינה מתוך עיניי, ובחיי שראיתי כבר כוכבים. כמו סהרורית התהלכתי בתוך הבית, והילדים התעוררו והמשיכו לדרוש את שלהם. בשלב מסוים הגוף כבר לא החזיק את עצמו. הושבתי את ארבעתם על הספה והודעתי: אמא עייפה. אמא גמורה. תמו שירותי ההורות. מעכשיו, כל מה שאני צריכה הוא שתהיו ילדים לפי הספר. קמים. מתלבשים. הולכים להסעות. בלי דרישות מיוחדות. בלי פומלות. תתמקדו בצרכים הבסיסיים. וכמו גלי, גם הם הבינו והחלו להתארגן בשקט. למשך חצי שעה השתררה אידיליה מושלמת בסלון. וכשהכול יסתיים והבית התרוקן, העפתי את עצמי לתוך המיטה ודפקתי את השנ"ב של החיים.
אך לא עברה שעה והגדול פתאום התקשר. "אמא, אני צריך אישור לצאת לסיור בירושלים". שלחתי למורה בווטסאפ: "הנני מאשרת לבני לצאת לסיור בירושלים" וחזרתי לישון. עוד צלצול. "אמא, צריך אישור בכתב, עם חתימה והכול".
ואז נשברתי. מה אישור בכתב? באיזו שנה אנחנו? טוב שלא ביקש את זה בטלגרף. אנשים משלמים מאה אלף שקל דיבה על פוסטים בפייסבוק, ממתי ווטסאפ לא תופס משפטית? מה זאת השכונה הזאת?
שוב התרוממתי ממיטתי כרוח רפאים והלכתי לכתוב ולצלם לילד את האישור. ובאותו רגע חשבתי לעצמי שזהו. אני במוות עצמו. ככה זה בטח נראה. כמו עייפות מובנית שאף שינה כבר לא תעזור לה. ואז נזכרתי ששיחזור עובר את זה ארבע פעמים בשנה. סתמי, אמרתי לעצמי. שמרי על הפאסון. עוד מעט יגיע התור שלך לעקוץ.
