אני לא ממש מתחברת לטקסי הפרשת חלה. בעיניי, זו מצווה ששייכת למרחב האינטימי כמו שתי המצוות שמסונפות לה, הדלקת נרות וטהרת המשפחה. ובכל זאת, זו הייתה הצעה אחרת מכל אלה שקיבלתי עד היום: שתי רופאות מוערכות פנו אליי להשתתף בטקס הפרשת חלה בעיר חרדית, כשבתוך הבצק שמקבלת כל אישה, יש אבן קטנטנה שהן אמורות לזהות, אבן שאמורה לתת תחושה אחרת מאשר סתם גוש קמח שלא נילוש דיו, אבן שאנחנו רוצות לגלות בזמן כדי שהמשפחה הזו לא תיחנק פתאום, שלא יפסיק פתאום השיר הפשוט של הלחם.
במגזר החרדי והערבי, אמרו לי הרופאות, הגילוי במקרים רבים מאוחר הרבה יותר מדי ונשים שעוד אפשר היה להציל, כבר עורכות טקסי הפרשת חלה לרפואת החולה, שלא נדע.
"למה לא הלכת מעולם להיבדק?" שאלתי אישה יקרה אחת, יקרה מכדי למות, והתשובה שלה הדהימה אותי: "מפני שקוראים לזה 'גילוי מוקדם' ואני, לא רוצה שיגלו שום דבר, אני פשוט רוצה להיות בריאה". וואו. לפעמים מושג שהתרגלנו לעשות בו שימוש, עדיין מבהיל מאוד אנשים מסוימים. ומבהיל עוד יותר לראות את הנטייה האנושית – לא לדעת. "שלא נדע".
והכי חשוב: תדאגי. לכי להיבדק, מפני שזו צוואתה של אמא רחל, היא עוברת משתיקה לגילוי, מזו שאין לה עיניים לזו שמציבה בבכי תמרורים של אזהרה בכל צומת וכיכר
"בתולתא שפירתא דלית ליה עינין" קורא ספר הזוהר לרחל אמנו – איזו נערה מופלאה, ואיך היא מתעקשת שלא לראות, איך היא מתעקשת שלא לגלות, איך היא מתעלמת מהגושים שמתחילים להתקשות בבצק שהיא לשה, איך היא מתעקשת להמשיך ולשתוק כשהממאיר הזה, הרמאי הזה, מתכנן לו בשקט־בשקט, שבע שנים, את המהלך שיהפוך את חייה. היא מסרבת לדאוג.
"אבל לאה, זכתה לכול מפני שהייתה בעלת דאגה. ובעל דאגה מבקש תמיד רחמים מפני שהוא תמיד מוכן לדבר שאיננו טוב ולפיכך היו עיני לאה רכות והייתה מבקשת רחמים תמיד ולפיכך, הגיעה לזה שניתן לה הבכורה" (מהר"ל, נתיב הצניעות). לאה היא "בעלת דאגה", יאמר המהר"ל מפראג, יש לה מבט ארוך טווח, היא רוצה לחיות, היא רוצה ללדת, היא רוצה להיאהב. לכן, היא חייבת לראות רחוק, היא חייבת לדאוג עכשיו כדי שלא לדאוג אחר כך: "ועיני לאה רכות, מהו רכות? אלא, שמתנותיה ארוכות: ארוכה בכהונה, ארוכה בלוויה, ארוכה במלכות". היא ידעה לדאוג.
רחל, לא רוצה לדעת. היא תשב על התרפים של אבא שלה, אלה שהיו מגלים עתידות, היא לא תדע שההסתרה הזו היא שתגרום למותה המוקדם: "עם אשר תמצא את א־לוהיך", יאמר יעקב ללבן, "לא יחיה. ולא ידע יעקב כי רחל גנבתם". היא יושבת על התרפים כי "דרך נשים לה". היא לא רוצה לדאוג, כדרכן של נשים שפשוט רוצות לחשוב טוב כדי שיהיה טוב, היא חושבת שהאמירה "שלא נדע", תחסוך ממנה ידיעה נוראה, מאוחרת.
אז מה המסקנות שלך ימימה?
ראשית, היזהרו בשפה. היא לא מתאימה תמיד לכולם. לא מזמן כעסה עליי קוראת נאמנה על שכתבתי "נפגעת" במקום "נאנסת". בעיניה, הייתה זו הפחתה מחומרת הפגיעה. ואני ידעתי שדווקא השימוש במילה ה"רכה" הזו, מאפשר הזדהות לנשים רבות כל כך, נשים שלא רצו לדעת שזה קרה להן, נשים שישבו על התרפים עד שהנפש טרפה להן את כל הקלפים, "שלא נדע". כך לדעתי יש לכבד את הרצון של נשים חרדיות לומר "המחלה". זו לא מילה מדחיקת סיכון, להפך, זו מילה שמאפשרת נגישות, מאפשרת גילוי מוקדם.
והכי חשוב: תדאגי. לכי להיבדק, מפני שזו צוואתה של אמא רחל, היא עוברת משתיקה לגילוי, מזו שאין לה עיניים לזו שמציבה בבכי תמרורים של אזהרה בכל צומת וכיכר. היא יודעת שאז היא לא גילתה, אז עכשיו היא תגלה לאחותה את כל הסימנים המוקדמים והיא תשמיע את קולה ברמה והיא מבכה על בנותיה וממאנת להינחם כשאומרים לה: מנעי קולך ואל תפריעי לשגרת היום שלנו עם הדאגה שלך. יש לה עיניים רכות עכשיו, היא רוצה נשים ארוכות ימים. ובד בבד היא לא תפסיק לחלום על עולם ללא דאגה, על "בתולתא שפירתא" שתגלה בסוף שזה היה שפיר בכלל ואיזה מזל שדאגה עכשיו כדי שלא תדאג אחר כך.
רחל לשה השבוע עם כולנו חלות ורודות ומזכירה לנו שאנחנו לא רוצות אמהות מתות על אם הדרך, צעירות כל כך. שמרי נפשך אחותי, למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך. תדאגי, עיניים שלי.
