זה ודאי קרה לכם פעם: אתם חולפים על פני מחשב של אחד העמיתים שלכם בעבודה, וממש בלי כוונה מציצים על המסך, אולי בתקווה לתפוס איזה שבב ווטסאפ עסיסי או סתם כי התראה קפצה ותפסה את תשומת ליבכם. ואז, חושכות עיניכם: גיליתם שהקולגה שלכם, אדם שעד לפני כמה רגעים החזקתם ממנו אדם נורמלי, מועיל לחברה, נכס למשפחה וכן הלאה – לא מסדר את הדסקטופ שלו.
תמונות מפוזרות בכל מקום. תיקיות ריקות נערמות על תיקיות חצי מלאות עם שמות זהים. קבצי וורד מתערבבים עם קבצי PDF, טבלאות אקסל פזורות מכפתור ההתחל ועד ללוח השנה. כל המסך כולו מורכב מקיר אחד משובץ של ריבועים אינסופיים שמסתירים לחלוטין את תמונת הטבע הגנרית שמסתתרת מתחתם. אם לאדם הזה היה קורטוב של בושה, אולי היה ממהר לפתוח איזה קובץ או דפדפן (איך הוא ימצא אותו בתוך הבלגן, מי יודע) כדי להסתיר את המחזה הנתעב. אם מדובר בסוטה דיגיטלי, אולי היה מישיר אליכם מבט, היה רואה את החרדה בעיניכם, ומחייך.
נשמע קיצוני? ובכן, המדור נתקל בתגובה כזו בדיוק אך לפני כמה שבועות, ואחרי שהסדיר את נשימתו וגרר את עצמו לכמה פגישות טיפול בטראומה, נדר לעשות. לתקן. להציל.
תראו, אנחנו לא מבקשים מסך בית מושלם. נדירים הם האנשים בעלי משמעת הברזל שמסוגלים לתחזק מערך תיקיות משומן שמוודא שכל קובץ עובר למקום הנכון בזמן הנכון וכל תיקייה שאינה חשובה נזרקת אל תוך תיקייה קצת יותר חשובה, כך שבכל רגע נתון מה שמופיע בחזית המסך הוא רק מה שנדרש לעיתים תכופות או מה שדורש טיפול בזמן הקרוב. אך בין האוטופיה הזו לאגרנות הדיגיטלית שמפגינים אותם אלו שלא מותירים מקום לסיכה על מסך הבית, הדרך ארוכה.
תשאלו, למה הבעיה הזו בנפשנו? הרי בסוף, כפי שימצא כל מי שיקרא את המצע שלנו, המדור בעל נטייה ליברטריאנית מובהקת לחיים: מה שנעשה בין הקירות הדיגיטליים שלכם לא אמור לעניין אף אחד אחר כל עוד הוא לא מזיק לאף אחד אחר. למה שיעניין אותנו איך אנשים אחרים מסדרים את התיקיות שלהם או מה בדיוק הם משחקים או למה הם פותחים חלון גלישה נסתרת לעיתים כל כך תכופות? שכל אחד יעשה מה שבא לו, ואם זה כולל פיזור אינספור קובצי ג'ייפג מהטיול האחרון שלכם ללאוס על פני המסך עד שהוא נראה כמו פרודיה של אמנות מודרנית, זכותכם.
התשובה היא שחסר חישוב אחד פשוט בשאלה הזו: הנזק לציבור. כשאתם לא מתחזקים את מסך הבית שלכם, ומאפשרים לג'ונגל הממוחשב לצמוח ולכסות כל חלקה טובה, אתם פוגעים לא רק בעצמכם אלא גם בכל מי שסביבכם.
ראשית, עניין הכיעור הדרמטי: מי רוצה לעבוד יום־יום, שעה־שעה ליד פיגוע אסתטי מתמשך? זה ודאי פוגע לא רק בתפוקת העבודה אלא גם בבריאות נפשו של כל אדם שפוי. שנית, עניין ההיזק החינוכי. האם אנחנו רוצים שצעיר תמים יעבור ליד מחשב כזה ויחשוב שלגיטימי להתנהל כך? האם אנחנו מסוגלים לקבל את האפשרות, רחמנא ליצלן, שהנוהג הבזוי הזה יתפשט בחברה כמו מגפה דיגיטלית? חלילה, ריבון עולמים! את הנגיף הזה יש למגר כשהוא קטן, וכל אחד מאיתנו מוכרח לעשות את שלו – להסביר, לשדל, להטיף – עד שהעולם יהיה מקום מסודר והגיוני יותר.
אה, ואם קראתם את כל זה בפנים סמוקות ובתחושת אשמה גוברת, דעו שאפילו לכם יכולה להיות כפרה.
