אחת מהבטחות הבחירות שהיו משותפות לכל מפלגות גוש הימין הייתה חקיקת "פסקת ההתגברות". אותו סעיף חוק שמטרתו לאפשר לכנסת להתמודד עם פסקי דין המבטלים חקיקה של הכנסת. אך מה זו בעצם הפסקה, מדוע יש בה צורך ולמה היא מעוררת התנגדות רבה כל כך בשמאל ובמערכת המשפט?
ובכן, אי שם בשנת 1992, לאחר שהתאריך לבחירות כבר נקבע, חוקקה כנסת ישראל שני חוקי יסוד: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. שני חוקי היסוד הללו כללו סעיף חדשני, אשר זכה לימים לכינוי "פסקת ההגבלה". הסעיף בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע כי "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו", ולעומתו הסעיף המקביל בחוק יסוד חופש העיסוק קובע כי "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".
המשמעות של שני הניסוחים האלה אומרת בעצם שהכנסת מגבילה את עצמה בכל מה שנוגע לחקיקה הפוגעת בזכויות. אולם, השאלה שלא מקבלת מענה מפורש היא מי יקבע, ומה יקרה במקרה שהכנסת כן חוקקה
לנוכח שני חוקי היסוד הללו נקבע מאוחר יותר, בשנת 1995, בפסק דין "המזרחי", כי לבית המשפט העליון נתונה הסמכות לבטל חוקים שאינם עומדים בקריטריונים של פסקאות ההגבלה. למעשה, מה שנקבע הוא בעצם רחב יותר, אך לצורך הדיון נסתפק בכך. אולם, מהר מאוד התברר שישנה בעיה. חוק יסוד חופש העיסוק הוביל לקביעה של בג"ץ שהמגבלות על ייבוא בשר לא כשר לישראל אינן עומדות במגבלות החוק. קואליציית רבין, שהתבססה באותם ימים גם על מפלגת ש"ס עמדה לקרוס, והפתרון שנמצא הוא חקיקת פסקה נוספת בחוק יסוד חופש העיסוק (שלמעשה בוטל, וחוקק מחדש). בפסקה, שתזכה לכינוי "פסקת ההתגברות", נקבע שברוב של 61 ח"כים הכנסת רשאית לחוקק חוק, אפילו אם הוא איננו עומד בתנאי "פסקת ההגבלה". באופן רגיל חוק כזה מוגבל לארבע שנים, ובאופן מיוחד, אם הוא נחקק בשנה הראשונה שלאחר חקיקת פסקת ההתגברות, יהיה לו תוקף לא מוגבל בזמן. מי שנתן את העצה לחקיקת פסקת ההתגברות היה, לא תאמינו, המשנה לנשיא בית המשפט העליון דאז, פרופ' אהרן ברק, הוא ולא אחר.
אז משבר הבשר הלא כשר נפתר, אולם מהר מאוד החלה להתברר גם משמעותו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אמנם, פסק הדין הראשון שקבע שבית המשפט מוסמך לבטל חוקים, פס"ד המזרחי משנת 1995, לא ביטל אף חוק, אך בהמשך התברר שלא מדובר בסמכות תיאורטית אלא בנושא מעשי מאוד. בית המשפט העליון החל לבטל חוקים, בעיקר על בסיסו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, ובכנסת ניסו למצוא דרך להתמודד עם המצב שנוצר. אחד הפתרונות שעלו מיד, מאחר שהוא כבר זכה לכאורה ל"הכשר" של מי שכבר היה אז נשיא בית המשפט העליון פרופ' ברק, הוא חקיקת "פסקת התגברות" בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אחד מהחוקים שבוטלו בפסקי הדין שניתנו בעקבות חוק היסוד היה "חוק טל", שהסדיר את הפטור לתלמידי ישיבות משירות צבאי, ובוטל בעקבות פגיעתו הנטענת בשוויון. כמה שנים אחר כך בוטל חוק הגיוס הנוסף, ואז גם החרדים החליטו שאין מנוס מלאפשר לכנסת לחוקק נגד פסיקת בג"ץ.
למעשה, ישנן כיום ארבע עמדות במערכת הפוליטית ובמערכת המשפט בנוגע לחקיקת פסקת ההתגברות וכאן נציג אותן משמאל לימין
הגישה המתנגדת המוחלטת – בעיקר במערכת המשפט ובשמאל היותר עמוק יש מי שרואים בכל הגבלה על סמכות בית המשפט העליון לבטל חוקים דבר פסול. לגישתם, תפקידו של בית המשפט העליון בשמירה על זכויות האדם הוא אבסולוטי, וכל מי ששוקל אפילו להציב נגדו משקל נגד פוגע בדמוקרטיה. חלק מחסידי הגישה הזו כן מוכנים לשקול אמצעי ריסון מסוימים על בית המשפט הפוסל (למשל, פסילה רק בבית המשפט העליון, רק בהרכב של 11 שופטים ומעלה, רק ברוב מיוחד של 2/3 מהשופטים וכד'), אבל בשום אופן לא להעניק לכנסת משקל נגד
גישת הפסקה הבלתי ישימה – כאשר נשאל בעבר פרופ' אהרן ברק לעמדתו בנושא, הוא לא שלל על הסף את האפשרות של חקיקת פסקת התגברות. אולם, הוא דרש שבניגוד למודל שנקבע בחוק יסוד חופש העיסוק, חקיקה מחדש של חוק שנפסל לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לא תהיה ברוב של 61 ח"כים אלא ברוב גבוה יותר. לפעמים הוא נקב במספר 70, ולפחות בהזדמנות אחת הוא נקב במספר 80. לכל מי שעיניו בראשו ברור שבכנסת לעולם לא יהיה רוב אפילו של 70 ח"כים לחקיקת חוק שבוטל בבג"ץ, ולכן חסידי השיטה הזו מוכנים דווקא לפשרה שכזו.
המודל הקנדי – מבקש להעתיק לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו את פסקת ההתגברות כפי שהיא בחוק יסוד חופש העיסוק. חלק מתומכי המודל מסכימים גם על מגבלת תוקף החקיקה (עם אפשרות להארכה) וחלקם מבקשים להסיר את המגבלה. אולם, הרוב שנדרש לשיטתם לצורך התגברות של הכנסת על פסילת חוק בבג"ץ הוא רוב חברי הכנסת, כלומר 61. בגישה הזו אוחזים חלק ניכר מחברי הכנסת בימין, שמעריכים שעצם הקיום של ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת הוא מצב בלתי הפיך
המודל הבריטי – נתמך בידי אלו הסבורים שהכנסת מעולם לא נתנה בידי בית המשפט סמכות לבקר את החקיקה שלה, וממילא יש להבהיר את המצב החוקי ולהבטיח שביקורת כזו אכן לא תתקיים. חסידי הגישה הזו אוחזים בתפיסת "עליונות הפרלמנט" כפי שהיא מקובלת בבריטניה, ומוכנים לכל היותר לקבוע כי בית המשפט רשאי להודיע שלפי דעתו חוק מסוים איננו עומד בתנאי פסקת ההגבלה. במקרה כזה תהיה אמנם הכנסת חייבת לדון בהודעת בית המשפט, במליאה או באחת הוועדות, אך בסיום הדיון היא תהיה רשאית להחליט עצמאית מה רצונה לעשות. היא תהיה רשאית לא לעשות דבר, והחוק שעליו מדובר יעמוד בתוקפו, או לפעול לתיקון החוק כדי למנוע את הפגיעה בזכויות. אולם, בכל מקרה כל הסמכויות לחוקק או לבטל חקיקה תהיינה אך ורק בידי הכנסת
ובכן, מה יקרה בתקופה הקרובה? מה תעשה הכנסת והאם קואליציית נתניהו החמישית תנסה לשנות את יחסי הכוחות בין הכנסת לבין בית המשפט העליון? יתכן שמוקדם עוד להעריך, אך כנראה שבשבועות הקרובים נדע על כך הרבה יותר
