האם התקשורת האמריקנית מאסה סופית בג'ו ביידן? ידיעה קטנה שפורסמה אתמול (ד') בניו-יורק טיימס עשויה להעיד על שינוי גישה לנשיא ארה"ב, שנתיים בדיוק לפני הבחירות בהן הוא מתכוון להתמודד שוב. בידיעה תחת הכותרת "ביידן מועד לשונית, פעמיים, במהלך נסיעת קמפיין בפלורידה", תיאר הכתב הפוליטי הבכיר פיטר בייקר כיצד הנשיא הדמוקרטי האשים באינפלציה את "המלחמה בעיראק" (במקום באוקראינה), וכשקלט את הטעות, התנצל וטען שזה משום שבנו מת בעיראק (הוא מת מסרטן שנים רבות לאחר ששירת שם).
עצם ההתייחסות ל"מעידות" של ביידן – תכונה קבועה שלו בשנים האחרונות שבדרך כלל זוכה להתעלמות בתקשורת המיינסטרים, או לאפולוגטיקה מקצועית – יתכן שמביעה את החששות מפני הריצה שלו ב-2024. אך הפסקה האחרונה בידיעה מבהירה שזה הכיוון:
"לביידן, שבגיל 79 הוא הנשיא המבוגר ביותר בהיסטוריה האמריקנית, יש רקורד ארוך של מעידות כאלו, גם כשהיה צעיר. אך ההצהרות המוטעות שלו נעשו בולטות יותר וזוכות ליותר תשומת לב כעת, כשזרקור הנשיאות מופנה אליו באופן תמידי".
ואז משפט המפתח: "בעוד ביידן הצהיר שהוא מתכוון להתמודד לקדנציה שנייה, גילו דורג בראש רשימת הסיבות של מצביעים דמוקרטים שאמרו לסוקרים שהם רוצים שהמפלגה תמצא אלטרנטיבה, על פי סקר של ניו יורק טיימס וסיינה".
לא במקרה הוזכר הסקר הזה – והמשמעות שלו – שוב. היחס של התקשורת המזוהה עם השמאל לביידן קשור ישירות להצלחות והכשלונות שלו כנשיא. כשהסקר פורסם, ביידן היה שרוי בתקופה בה כל מאמץ שלו נכשל ורוב גדול של דמוקרטים התחננו למועמד אחר בבחירות הבאות. ואז, תקופה של הצלחות, יחד עם עוד שערוריית טראמפ שהזכירה לרבים מדוע הם העדיפו את ביידן ב-2020, הרימה את קרנו וכל טענה נגד הנשיא המכהן חזרה ונקברה. אולם כעת אנחנו פחות משבוע לפני בחירות האמצע, שהולכות ומסתמנות כניצחון רפובליקני מוחץ שיחזיר למפלגה האופוזיציונית את השליטה בשני בתי הקונגרס, וכן מחוקקים מקומיים ותפקידי מושל במדינות רבות.
הטיימס לא לבד: השבוע גם פורסם בוושינגטון פוסט מאמר מפתיע של ג'ורג' ויל, מבכירי הפובלציסטים בארה"ב (ושמרן שתומך בדמוקרטים מתוך סלידה מטראמפ), שקרא לביידן וסגניתו קמלה האריס לפרוש מהתמודדות בבחירות הבאות לטובת המפלגה והמדינה.
כשמסתכלים על מה שנראית כמו מגמה ברורה של היחלשות פיזית ומנטלית אצל ביידן מצד אחד, ומגמה ברורה עוד יותר של היחלשות פוליטית למפלגה שהוא מוביל מצד שני, לא קשה להבין למה התקשורת – והדמוקרטים עצמם – בלחץ.
