מקריאת התוצאות הסופיות של הבחירות אפשר לומר: הימין ניצח, וטוב שכך, אבל המצב הכללי שלנו בכי רע. הציונות נמצאת במשבר גדול – בוודאי משמאל, אבל גם מימין.
נפתח בשמאל. הקדנציה של הממשלה האחרונה האיצה את תהליך השלת הציונות בשמאל. לפני יותר מעשור השמיטה מרצ את הציונות ממצעה. כעת, בתוך שנה וחצי, יש עתיד, הסמן הלכאורה ימני של גוש השמאל, הכניסה לממשלה את רע"ם, נשענה על הרשימה המשותפת, ומתפללת שבל"ד תעבור את אחוז החסימה. זוהי טרגדיה פוסט־ציונית, שבמרכזה ניצב יאיר לפיד.
ללפיד ותנועתו הצלחה פוליטית לא מבוטלת. יש להם נוכחות ופריסה ארצית מרשימות, ויש עתיד הצליחה להתבסס פוליטית יותר מכל מפלגה שהתיימרה בעבר להיות "מרכז". ועדיין, לפיד עשה בשנים האחרונות שלל טעויות, שטושטשו רק בזכות שלוש התרחשויות פוליטיות גדולות: הראשונה היא קמפיין ציבורי עצום של "רק־לא־ביבי" ששטף את השמאל; השנייה היא העריקה שמאלה של נבחרי ציבור ימניים – ליברמן, סער, בנט, שקד ופקודיהם; השלישית היא המוכנות התקדימית של לפיד לבנות קואליציה עם מפלגות ערביות אנטי־ציוניות.
כל אלו עבדו לטובתו והקנו לו ראשות ממשלה, אבל שכרו של לפיד יוצא בהפסדו. מדוע? משום שכאשר החליט לרכוב על גל השנאה לנתניהו ולהשתמש בקולות הערבים האנטי־ציונים, הוא ויתר על מיצובו כמרכז מגשר וממתן שנמצא בין הימין לשמאל. זו בוודאי הייתה בחירה מודעת; לפיד קיווה לנצח בבחירות כמנהיג השמאל־ערבים, תוך שימוש בח"כים נוטשי הימין להסוואת ההקצנה שמאלה.
זו הייתה טעות עקרונית. מה שעבד פעם אחת כהטעיה טקטית, לא עובד כאסטרטגיה. לפיד התפתה לניצחון מהיר, שגרם לו לשכוח את העיקר הפוליטי: בישראל אי אפשר להיות לאורך זמן ראש ממשלה משמאל. הימין גדול יותר ויציב יותר. לו היה נשאר לפיד במרכז, היה לו סיכוי גדול יותר לקבל מנדטים מימין, אבל הוא העדיף למצב את עצמו כחלופה שלטונית מלאה, עם השמאל הקיצוני והערבים, והעביר קו הפרדה פוליטי חד ונחרץ בינו לבין הליכוד. את המחיר על הפוסט־ציונות והפוליטיקה הרעה הזו הוא משלם עכשיו. חיפש מלוכה ומצא אתונות.
אבל צריך להודות שלא רק השמאל בצרות ציוניות. "אקים ממשלה לאומית", אמר נתניהו – והוכיח שהוא לא מעודכן. גוש הימין כבר איננו "לאומי". הוא הפך ל"גוש האמוני".
בבחירות הללו הייתה תזוזה ניכרת ימינה – אבל הליכוד לא ראה ממנה דבר. הליכוד כבר איבד את הימין הרך, כעת הוא מאבד את שאר הימין
זו איננה סמנטיקה בלבד. מדובר בשחיקה משמעותית בציונות בקרב מה שאמור להיות גוש הימין. יש קשר היסטורי מורכב מאוד בין אמונה לציונות – שתיים שמצד רוב העולם האורתודוקסי, עד לשואה, לא נועדו ללכת יחדיו. אבל אין צורך להעמיק בסוגיה הסבוכה הזו; די בהבנה שהפיכת גוש הימין ל"אמוני" מדליקה נורת אזהרה שעליה כתוב: "חד נס". כלומר, להחלפה של ערכי הציונות באמונה יש מחיר.
אמחיש זאת בדוגמה כואבת וקשה. עיקרון ציוני ברור עמד ביסוד הקמת מדינת ישראל, והוסכם על כל הסיעות הציוניות: בישראל היהודים נלחמים בעצמם על עצמאותם ועל ריבונותם. ז'בוטינסקי הקים את גדוד נהגי הפרדות וגדוד הקלעים ה־38 והנהיג את האצ"ל; בן־גוריון הקים את צה"ל. השירות הצבאי היה ונותר מבחן ערכים אישי וציבורי, עיקרון ציוני, תשתית קיומית, וסמל לריבונותנו המודרנית.
אך הנה, התבוננות בשש הסיעות שמרכיבות את "הגוש האמוני" מעלה שלהוציא הליכוד, בראש כולן עומדים משתמטים משירות צבאי משמעותי. איש מהם לא משתמט מתפילה ותפילין, את השירות הצבאי הם השאירו לאחרים. הקבינט ה"ימני" הביטחוני יורכב מסיעות של מי שבחרו שלא לשרת שירות משמעותי – כולל, לראשונה, גם בציונות הדתית. אלו מנהיגיך הימין.
לא היה כדבר הזה, ואין להקל ראש בדבר. יש כאן בעיניי פגם מוסרי וציבורי קשה, שמסמל את הצבת האמונה מעל הציונות כבסיס הזהות הפוליטית בימין, ובכך מכרסם בעיקרי הציונות. כן, מדובר במנהיגים לאומיים, אבל כדאי לדייק כאן – הם לאומיים בעיקר במובן אמוני־דתי, לא במובן הציוני המודרני. זו ריאקציה אידיאולוגית מדאיגה.
כעת לנקודה פוליטית: גם אם "הגוש האמוני" ניצח – יש להודות שנתניהו והליכוד נכשלו כישלון כואב ומר. בבחירות הללו הייתה תזוזה ניכרת ימינה – אבל הליכוד, מפלגת השלטון של הימין, לא ראה ממנה דבר. הליכוד כבר איבד את הימין הרך, כעת הוא מאבד את שאר הימין. נאמר זאת בצורה דרמטית יותר: אחרי שנה וחצי של ממשלת שמאל־ערבים קיצונית, אנטי־דמוקרטית ופוסט־ציונית, שחוללה שלל משברים לאומיים, ביטחוניים וכלכליים, הליכוד כמעט לא הצליח לגייס מצביעים. הכישלון הזה מחליש את הליכוד בגוש והוא ייצור בעיות לא פשוטות בניהול הממשלה והמדינה.
מה מקור כישלון הליכוד? אפשר לציין שני גורמים מרכזיים. האחד הוא כישלון במדיניות לאורך השנים. נתניהו והליכוד העדיפו הכלה והכחשה על פני טיפול עומק בבעיות נרחבות – במשילות, במגזר הערבי, במשפט, ובשלל תחומים נוספים, מחינוך ועד ביטחון. הגורם השני נקודתי יותר: קמפיין בחירות גרוע מאוד, מנותק מהציבור, לפרקים מביך ותמוה.
המצב הפוליטי שלנו בכי רע. המפסיד הגדול בבחירות בשנים האחרונות הוא הקונצנזוס הציוני. ציבור ישראלי רחב מאוד, משרת, תורם, לאומי ויצרני, שיש בקרבו רעות והסכמה ציונית מהותית, מוצא את עצמו מפולג משני צדדיו של קו פוליטי מלאכותי. השמאל שובר למחוזות אנטי־ציוניים, הימין נדחק לשוליים "אמוניים" וקיצוניים.
מכאן לתפנית אפשרית בעלילה: מי שבתיאוריה יכול להציל את המצב הוא מי שיצר אותו, כלומר, יאיר לפיד. אמנם, לפיד יצטרך להחליף את העסקנות במנהיגות, ואת הראייה הפוליטית הצרה בראייה לאומית רחבה, אבל אפשר להעריך שהציבור הציוני ברובו ישמח לשבירתו חזרה למרכז הלאומי ולהקמת ממשלה רחבה.
בטווח הקצר, המשמעות הפוליטית היא שלפיד ימחל על כבודו ויהיה שר בכיר וסגן ראש ממשלה תחת נתניהו. זה בוודאי יכאב – לו ולימין. אבל בטווח הארוך זהו הסיכוי העיקרי שלו להיחלץ ממלכודת השמאל הפוסט־ציוני שהוא קלע את עצמו אליה, ולהתחרות על הנהגה לאומית. כן, ברור שהסיכוי לכך קלוש. מצד שני, נאמר לי שכחלק מ"הגוש האמוני" מותר לי מדי פעם לקוות לנס.
