כידוע, נתניהו לא זכה אז להמשיך את כהונתו, אבל הנה עכשיו הוא חוזר ויש לקוות שיפרע את השטר. במשך 12 שנות שלטונו ברח נתניהו מסוגיית הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, והוא אחד האשמים המרכזיים באובדן המשילות שם בשנים האחרונות.
נזכיר שוב: קרוב ל־90 אלף אזרחים בדואים חיים בפזורת הנגב, כלומר בהתיישבות שאינה מוסדרת כחוק. מדינת ישראל מפתחת בעשור האחרון אלפי מגרשים לבנייה עבור תושבי הפזורה, אבל בפועל, רוב המגרשים הללו עומדים ריקים. המדינה מבקשת, יותר נכון מתחננת, לתושבים שיעברו למגרשים שהוכנו עבורם, אבל לתושבי הפזורה יש זמן כי מולם עומדות ממשלות מגמגמות שחוששות להציב דד־ליין ולהכריע. אין תאריך יעד להסדרה שלאחריו יתקיים פינוי, ברצון או שלא ברצון. וכשאין הכרעה ואין לוחות זמנים, הפזורה הופכת לאקס־טריטוריה והאנרכיה גוברת.
בשנה האחרונה הבנו שממשלה עם ייצוג חסר של ציבור דתי ומסורתי, אינה מסוגלת לרפא ולפייס. הטענה הזו נכונה גם כעת, במצב ההפוך
הממשלה היוצאת הספיקה לפתח עוד מגרשים אבל אישרה הסדרה של שלושה יישובים בדואים בלבד, לאוכלוסייה קטנה למדי. היא לא נגעה בריכוזים הגדולים שדורשים הסדרה, כמו היישוב ביר־הדאג' ברמת הנגב, שבו מעל 6,000 תושבים, ובמשך למעלה מ־15 שנה רוב התושבים בו מסרבים לחתום על הסכמי הסדרה.
כשנתניהו נבחר לראשות הממשלה בפברואר 2009, היה מונח על שולחנו דו"ח ועדת גולדברג להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. מאז חלפו למעלה מ־13 שנה. לדו"ח גולדברג נוספו שני דו"חות נוספים – דו"ח פראוור ודו"ח בגין, אך פתרון כולל להסדרת ההתיישבות הבדואית טרם יושם, כי נתניהו החליט שלא לקבל החלטה. כשנכנס לתפקידו ב־2009 התגוררו בפזורה הלא מוסדרת כ־50 אלף תושבים בדואים. כיום המספר כמעט כפול. ממשלות נתניהו השקיעו מיליארדים מוצדקים בחברה הבדואית בתחום החברתי־כלכלי, ממש כמו ממשלת בנט־לפיד, אבל הן פחדו לגעת בסוגיה הרגישה של ההסדרה. כשעשרות אלפי בדואים מקבלים מסר שהמדינה איננה מסוגלת לקבל הכרעה ולהסדיר את הפזורה, גם עשרות תחנות משטרה לא יועילו.
