עשר או אחת עשרה פעמים עמד בנימין נתניהו על הבמה מול קהל התומכים שלו בליכוד, אחרי ימי בחירות מתישים. היו לו נאומי ניצחון נלהבים ומדכאים, עצבניים ונינוחים, הכול בהתאם לתוצאות הבחירות. הפעם נתניהו ניצח בגדול, אבל לא רשמתי פאתוס בנאום שנשא ביום רביעי לפנות בוקר בבנייני האומה בירושלים. הנאום לא תאם בדיוק את המסרים המיליטנטיים של מערכת הבחירות של הימין, ולא הייתה בו מילה אחת על המערכת המשפטית, ספינת הדגל של הקמפיין.
איתמר בן־גביר, השותף הבכיר השני, לא עבר במוסדות החינוך האלה, כפי שאפשר לתאר. אין טעם לחזור על ההיסטוריה האישית של בן־גביר, כוכב הבחירות האחרונות, כהניסט בדעותיו שפעם לא היה יכול להיות חלק אפילו בחברה הדתית־לאומית, והיום הוא מנהיג חשוב בתוכה. בנאום הניצחון שלו במוצאי הבחירות הודה בן־גביר בחום לחברו הקרוב בנצי גופשטיין, יו"ר ארגון להבה, תלמיד אחר של הרב כהנא, איש רב עלילות, לוחם כארי נגד כנסיות נוצריות ולהט"בים. היום, אחרי שנה וחצי בלבד בכנסת, בן־גביר יוכל לקרוץ לגופשטיין מדיוני הקבינט.
נתניהו לא שייך לקואליציה שהוא עומד בראשה. הליברל האמריקני והחילוני המובהק, מוצא היום את עצמו מול הפכים שלמים
נתניהו הקים קואליציות בעבר. הן היו מגוונות הרבה יותר, וייצגו טוב יותר את החברה הישראלית ואת העמדות שלה מימין ומשמאל. אפילו הקואליציה שהקים בקדנציה הראשונה שלו ב־1996, הייתה חיבור של מיעוטים בחברה הישראלית. העבודה ומפלגות השמאל נשארו בחוץ אבל בקואליציה היו גשר של דוד לוי, צומת של רפול, ש"ס, מפד"ל, ישראל בעלייה והדרך השלישית. לימים, כאשר היה נתניהו שר האוצר אמרו אנשיו כי "במדינה הזו שליש עובדים, שליש עושים מילואים ושליש משלמים מיסים. הבעיה שזה אותו השליש". נתניהו נחשב אז האויב הגדול ביותר של החרדים.
שורה של נסיבות, ובראשן המשפט הפלילי שלו, הביאו את נתניהו לאורך השנים לחיבור קואליציוני הדוק עם השותפים שהוא היה שמח להחליף. עכשיו הם יחד בתוך הקואליציה הימנית ביותר בתולדות המדינה, בלי יכולת תמרון של נתניהו לכיוון המרכז והשמאל. למזלו של נתניהו, מעבר למתרס עומד גוש גדול מוכה ומובס, שהקים בשנה וחצי האחרונות ממשלה ומפלגות מתוך חיבורים לא טבעיים שהובילו את כולם להתפרקות כללית.
בדיחה רעה
מול הגוש המאוחד והמגובש יחסית בימין, עם מנהיג מוסכם וקווי תיחום ברורים שלא נחצו כמעט, במחנה השינוי עשו כל טעות אפשרית. זה התחיל ונגמר בקמפיין המפלגה הגדולה שהיה בדיחה רעה לכל אורך הדרך. ראש הממשלה לפיד שרצה להיצמד לליכוד במספר המנדטים קרא להצביע ליש עתיד. היועץ האסטרטגי הבכיר שלו, מרק מלמן, שעובד עם לפיד כבר עשר שנים וליווה אותו להישגים גדולים בעבר, הציג לפני ראשי יש עתיד סקרי עומק שעשה, ובהם מרצ והעבודה עוברות בקלות את אחוז החסימה. נכון ליום רביעי, הנתון היה שגוי.
לפיד לא הצליח לחבר בין מרצ לעבודה, ולא מנע את הפיצול במפלגות הערביות. במהלך הבחירות פרצה מלחמת הכול בכול במחנה השינוי, בעיקר בין לפיד לבני גנץ, אבל גם במחנה הממלכתי נושאים באחריות. קמפיין המפלגה הגדולה של לפיד פגע גם בהם, זה נכון, אבל כל החיבור הזה בין ימין לשמאל היה מאולץ מלכתחילה, ולא הביא מצביעים חדשים. אפילו הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שהיה אמור להיות הכוכב הגדול של הבחירות, לא הועיל, ועל הדרך הסתבך באמירה אומללה על הצורך ב־12 מנדטים, שגנבה את כל הפוקוס מהקמפיין של גנץ וחבריו.
אחרי בחירות 1988, ראש הממשלה הנבחר שמיר הביט ימינה ושמאלה והחליט להקים ממשלת אחדות נוספת עם מפלגת העבודה. הוא רצה את יצחק רבין בתיק הביטחון. נתניהו היה רוצה לעבוד עם גנץ ואפילו עם לפיד, אבל זה לא יקרה. הממשלה שלו, למרות ההישג הנדיר, תיתקל בבעיות בגלל החיבור הבעייתי והנפשות הפועלות. האופוזיציה לא עושה רושם חד ואפקטיבי בעיקר אחרי התבוסה, המשברים והמריבות הפנימיות. זה לא נראה כמו עתיד מבטיח לעם ישראל. 
