ההצלחה מושכת יזמים. צוותי הצילום של הערוצים, שבתחילת הערב נואשו מלמצוא גורם רלוונטי לריאיון, עקבו אחרי רן כרמי־בוזגלו שהסתובב באולם כטווס עם מצלמת סלפי, ושידר לעוקביו נאומים חוצבי להבות. בהמשך הם נטשו אותו ועברו לקומיקאי גיא הוכמן, שקפץ גם הוא לעשות סיבוב.
לקראת פרסום המדגמים החל האולם להתמלא. הסוציולוגיה סיפרה הכול: איתמר בן־גביר רץ תחת מפלגה שבחרה להיקרא "הציונות הדתית", אבל הקהל השרוף שלו הוא הכול חוץ מציונות דתית. בקהל נספרו אומנם כמה גוזמבות וכיפות צמר, אבל המסה הגדולה הייתה מצוידת באאוטפיט מאזורי חיוג אחרים לגמרי: חרדים אשכנזים, חרדים ספרדים, חילונים, מסורתיים וערב רב של לא מזוהים.
לכולם היה ברור שבן־גביר הוא גם הפתעת הבחירות וגם נושא הבחירות: מהשמאל ועד החרדים – כולם השתמשו בדמותו
עו"ד יניב בדלוב, חבר מועצת העיר אלעד, מספר על האסטרטגיה שנקט כדי להריץ את בן־גביר בעירו: "היה ברור שהרבנים יטרפדו אותו, וכשהם רוצים לחסל מישהו הם יודעים לעשות את זה. הצעתי לו שנשמור על דממה עד שבועיים לפני הבחירות, ואז נכריז על כנס בוחרים מהרגע להרגע. היה נורא קשה למצוא אולם, כי בעלי האולמות פחדו מהרבנים. בסוף מצאנו אולם של ויז'ניץ. במוצאי שבת בן־גביר התקשר ואמר לי 'יניב, אני לא רוצה לבוא לכנס של עשרים איש'. אמרתי לו: 'תתפלל שיהיה לך מקום להיכנס לאולם'".
ומה היה?
"אתה לא מבין איזה טירוף הלך שם. אנשים טיפסו על הקירות. מאות נשארו בחוץ כי המאבטחים לא נתנו להם להיכנס".
למה היה חשוב לך להביא אותו לעיר?
"בגלל הפיגוע (במוצאי יום העצמאות, שבו נרצחו שלושה יהודים במכות גרזן; י"י). שלושה שבועות לפני הפיגוע התרעתי שזה רק עניין של זמן, אבל ראש העיר לא הקשיב לי. בן־גביר היה הראשון שהגיע אחרי הפיגוע, והיחיד שבאמת אכפת לו ודורש לתקן. ראיתי את זה גם באסון מירון. כל העסקנים מגלגלים אחריות ורק הוא בא לעבוד".
אבל יש לו גם הסתייגויות. "הלכתי לכנס של בן־גביר בתל אביב ונחרדתי. עלו שם לבמה הומואים ולסביות, דיבר שם הצל, איש עם קעקועים על כל הגוף. זה הכי רחוק מאיתנו. אני ממש מקווה שהוא לא יתאים את עצמו אליהם. אם הרבנים היו יודעים על זה, היה להם הרבה יותר קל להפיל אותו".
ליאל אליאס, צעירה תל־אביבית לפני גיוס, הגיעה למטה עם החבר שלה. שניהם עטופים בדגלי עוצמה יהודית, ולא מפסיקים להצטלם.
למה בן־גביר?
"אני מתגייסת עוד מעט, ובן־גביר הוא היחיד שישמור על החיילים".
איפה ומתי נחשפת אליו?
"מז'תומרת איפה, באינסטגרם. התחלתי לעקוב אחריו לפני כמה חודשים. בוא, הוא היחיד שמגיע לשטח אחרי כל פיגוע, אומר בפירוש שהוא יגבה את חיילי צה"ל ויאפשר להם לנצח את הטרור. הוא היחיד שלא מנסה לצאת נחמד מול הערבים ומול העולם".
במפלגות השמאל טוענים שהוא יפגע בזכויות של החילונים. מה את חושבת על זה?
"איתמר הוא אח. לדעתי רוב התומכים שלו חילונים, והוא בכלל לא בקטע של כפייה דתית".
כמה רגעים לפני השעה עשר כולם מצטופפים מול המסכים. כשתמונת הסקרים מתבהרת, הפעילים פורצים בריקודים צפופים בין הצלמים הרבים.
ליאת סון הר־מלך, אם לעשרה ומספר 13 ברשימה, נכנסת לאולם עם חברה.
את צפויה להיכנס לכנסת, זה מרגש אותך?
"אין לי שום התרגשות ושום התפעלות, לא אם איכנס לכנסת ולא אם לא איכנס. שני התרחישים שווים בעיניי".
מה הכי חשוב לך לקדם במשכן?
"אסור לי להתראיין, אבל מי שמכיר אותי יודע מה חשוב לי. בעזרת ה' יהיו דברים טובים".
הרב עמיחי אליהו, מקום 9, ברשימה, מגיע עם עוזרו. "המסע שעשינו בארץ טלטל אותי", הוא מספר. "נחשפתי לציבורים ששינו לי לגמרי את נקודת המבט על החברה הישראלית. הגענו למשל למוסך ענק, שבקומה השנייה שלו יושב כולל אברכים שהבעלים מממן. אם היית פוגש אותו ברחוב, לא היית מדמיין שזה מה שהוא עושה. עם הציבור הזה מעולם לא דיברנו".
"הציונות הדתית האשכנזית החמיצה לגמרי את הסיפור של החברה הישראלית", מוסיף העוזר. "איתמר הוא הראשון שהפסיק לחפש מתחת לפנס והלך לדבר עִם עַם ישראל".
בן־גביר עצמו עולה לבמה בשעה מאוחרת הרבה יותר. הוא מודה לחבורה שהלכה איתו במשך שנים ארוכות – הרב דב ליאור, בנצי גופשטיין, נעם פדרמן – ומכריז: "ההישג הגדול הגיע מהסיבה שאנחנו מייצגים את כולם; חילוניים ודתיים, חרדים ומסורתיים, ספרדים ואשכנזים, אנשי עיר וכפר, חקלאים, מורים, עצמאים, שוטרים וחיילים". סוציולוגית, הוא צודק.
סוד ההצלחה של בן־גביר מורכב משורה של גורמים: האלימות הגואה בחברה הערבית, התגובה הרפה לאירועי שומר החומות, אובדן המשילות בנגב ובגליל, ההשתלטות הפלסטינית על שטחי סי, אבל זו בעיקר הנוכחות: בן־גביר הוא האיש שתמיד נמצא שם. מההתפרעויות בשמעון הצדיק, דרך אסון מירון ועד פיגועי הבודדים – בכל מקום ובכל שעה, בן־גביר תמיד יגיע לשטח לתת ביטוי לקולות הגולמיים של הכאב והזעם. ימים יגידו אם המפגין בנשמה יצליח להפוך לאדמיניסטרטור יעיל, ויוכל להביא תוצאות במסגרת המסורבלת של המדינה המנהלית. 
