שלושה שותפים להישג המרשים של מפלגת "הציונות הדתית": ראשית, החיבור בין בצלאל סמוטריץ' לאיתמר בן־גביר; שנית, הפיזור הרב־מפלגתי של פליטי ימינה דאשתקד; ושלישית, מהומות מאי 21'. החיבור נתן את האפקט הממלכתי, הפיזור של ימינה את מוטיב החטא ועונשו, והמרד הערבי בערים המעורבות את המצביעים של דרום תל־אביב ועכו ולוד ויפו ועוד ועוד. וישנה גם התרומה הבלתי אמצעית של הממשלה היוצאת, על חבריה משמאל ועל יובלי הימין שאִפשרו את קיומה. יהירות בלתי מבוקרת הביאה את יאיר לפיד ומרב מיכאלי להוציא לפועל מהפכות אידאולוגיות, תוך האצה מעבר למהירות המותרת וחציית קו הפרדה בעיצומה של מערכת בחירות. זה הספיק למאוכזבי הימין מארבעת הסבבים הקודמים כדי לקום ולעשות מעשה.
בצד זאת, גם לביביל"שים של הקואליציה היוצאת יש לא מעט זכויות בהפיכתה של "הציונות הדתית" למפלגה השלישית בגודלה. סיסמת "מה שאתה בוחר זה מה שאתה מקבל" של הטי"תים פגעה בול בפוני של חלק ממצביעי ימינה, אלה שחשו מאוכזבים וזועמים בעקבות החבירה ל"ממשלת השינוי", במה שנראה כמהלך שתוכנן היטב עוד בימי מערכת הבחירות מועד ד'. ההתמסמסות של ימינה בין סיעות שונות והיעלמותו של מי שעמד בראשה – ראש ממשלה עד לא מכבר – הוכיחו שהפשע הפוליטי לא תמיד משתלם. השינוי לא הגיע, ונפתלי בנט התגלה, כצפוי, כמי ששימש גשר בין שלטונו רב־השנים של נתניהו לבין ממשלת שמאל תזזיתית וחסרת עכבות.
הגשר הזה התמוטט השבוע, נוכח תוצאות האמת שהולכות ומצטברות בעת כתיבת שורות אלה. יש שיאמרו שזה קרה כבר עם התפוגגותו של בנט בחסות שותפו כפוי הטובה יאיר לפיד, שבמקום להשיב בכבוד הראוי למי שסלל לו את הדרך לשלטון, העדיף לדחוק אותו לשולי השוליים.
אם לשפוט לפי השיח המתפשט בין אוהדי "הציונות הדתית" לבין הנחרדים מעלייתה, נראה שמי שכבשה את דוכן המנצחים השבוע הייתה מפלגת בן־גביר בראשות סמוטריץ'. בניגוד למה שמבקשים בשמאל לקבוע, ה"נרמול" של בן־גביר לא הגיע מתוך הקצנה ימנית של הציבור, אלא דווקא מתוך חשש אמת מהרכיכוּת של ממשלת השינוי. שעה שהטרור הערבי מרים ראש ואזרחי ישראל חוששים להסתובב בפארקים ובשווקים בלב הארץ, השמאל עסק בבניית דילים עם מיטב הקיצונים המזדהים עם האויב – ערבים ויהודים כאחד. הקולות שקיבלה "הציונות הדתית" אינם קולות של שנאת ערבים; אלה קולות של פחד ושל מיאוס מהציפייה שנלמד לחיות עם טפטופי הטרור הרב־עונתיים.
בפטרונות אופיינית כתבה השבוע סימה קדמון על בן־גביר ש"ספק אם אלה שתמכו בו מכירים את הביוגרפיה שלו ואת סט הערכים שהוא מביא איתו", תוך שהיא מצניעה בטובה את סט הערכים של עופר כסיף ואת עברם של חברי בל"ד ותע"ל בתחום הייעוץ לרב־מרצחים והגנבת טלפונים סלולריים לטרוריסטים בכירים. הציבור לא זז ימינה, זה השמאל שהשמאיל הרחק מעבר לערכי האבות המייסדים שהקימו את המדינה. אם לפרק את המפה הפוליטית המקומית לדורותיה, סמוטריץ' ובן־גביר קרובים לערכיהם של בן־גוריון ויורשיו הרבה יותר מאשר מיכאלי וחבריה.
כותבים אחרים תיארו את הדמון התורן כמי ש"מסתובב בכל זירה, מבעיר את השטח". האמת היא שהאזרח הפשוט רואה את נציגי "הציונות הדתית" ראשונים בשטח, ומרגיש שלמישהו שם אשכרה אכפת ממנו. כשבן־גביר מגיע לכל זירת טרור הוא לא מבעיר את השטח, הוא מכבה את השטח שהבעירו הטרוריסטים שהיו במקום לפניו. הוא מושיט יד לאזרחים שעומדים לבדם מול הבטחות בחירות ומשילות מוטלת בספק. הוא ובצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן ואחרים לא באים לשלוף חרבות, הם באים לשבור את אלו של האויב שדוקר בנו מקרוב, קרוב מדי. מכנים אותם קיצונים רק משום שהם מזכירים לחובבי אוסלו שזה לגמרי לא נורמלי להכניס את הטרור לשגרת חיינו.
הבוחר הודיע השבוע למצקצקים ולמאיימי ה"אורזים־עוזבים", שהצוואר שלו כבר נתפס מהתכופפות והכלה. הוא רוצה עוצמה יהודית – לא מבית מדרשו של כהנא, ולא באגרוף של צהוב על גבי שחור. הוא רוצה את קיר הברזל של המפלגה השותפה לדרך. הטלת האימה תחת הכותרת "קץ הדמוקרטיה" לא עבדה גם על הליברלים שבין המצביעים. הם לא מפחדים להודות שהם מעוניינים בזהות יהודית ודמוקרטית, בלי להכפיף אותה לערכים אוניברסליים ובלי נישואי תערובת פוליטיים עם מי שמשליך לעברם בקבוקי תבערה בתחפושת של זיקוקים. תהיו רגועים: לא הולכת לקום פה מדינת הלכה, מערכת המשפט לא עומדת להתמוטט, וכל שיח הארמגדון החושש לסדרי עולם משקף בעיקר את הפוסלים במומם. שרי הימין הולכים להיות שרים מצוינים. החינוך למסירות למען כלל ישראל ימשיך להנחות אותם, תוך התחשבות רחבה בציבור כולו, הרבה יותר מכפי שהפגינו קודמיהם בתפקיד. תשאלו את החברים של סמוטריץ' ממשרד התחבורה.
יאללה זזנו
אם המגמה המסתמנת נכונה, הפלונטר הפוליטי של ארבע השנים האחרונות עומד להיפתר בשעה טובה, ודווקא תחת הנהגתו של בנימין נתניהו. מתברר שלא נתניהו הוא זה שצריך היה לזוז כדי שניחלץ מהסבך האינסופי, אלא המצביעים של המחנה הלאומי. אם היו מצליחים להיבהל מהאלטרנטיבה היש־עתידית בזמן ולצפות את נזקיה מראש, הפלונטר היה מסתיים כבר בסבב הראשון או השני. או השלישי. או הרביעי. מוטב מאוחר.
