שני דגלי ישראל, במה ריקה, ודוכן נאומים מיותם. ככה נראית התמונה היחידה שצילמתי במטה המחנה הממלכתי בליל תוצאות המדגם. "משעמם פה", אומר לי כתב מערוץ אחר כשאני מגששת אחרי מוקדי העניין במקום. "אם יש לך עוד כוח, עדיף לך ללכת אפילו למרצ", הוא ממליץ בחום. אבל אני פה כדי להישאר. בגופי אני מגלמת את ה־סיפור של הבחירות הנוכחיות בכל הנוגע למגזר שלי, הציונות הדתית. אני עומדת בצומת הדרכים שבו נפגשות הציונות הדתית והמחנה הממלכתי.
מהצד השני של המתרס פגשתי את י', צעירה מלוד. גם היא התלבטה בין המחנה הממלכתי לציונות הדתית. "ההתלבטות הגיעה מהמקום שחשבתי לעצמי שאולי הגיע הזמן ללכת על כל הקופה, להגיד זהו, אין יותר שטיקים של נתניהו שכבר 12 שנים מורח אותנו ומוביל אותנו למדינה דו־לאומית. אולי באמת הגיע הזמן לימין אמיתי ויד קשה על כל המשתמע מזה?" האפשרות השנייה מבחינתה הייתה "לתת עוד הזדמנות לעשות הכול בחוכמה ובמתינות. עם קצת יותר שכל מכוח". בעוד אצל ס' הכריעו הסנטימנט והאמוציות המגזריות, י' הכריעה מהשכל. "אמרתי שכדאי לתת עוד צ'אנס להיגיון".
טרופר: "גם אם תקום ממשלת ימין צרה היא תפגוש מציאות מורכבת. ככל שההבטחות שלך בומבסטיות יותר, הפגיעה קשה יותר"
על ספסל בחוץ אני יושבת לשיחה עם שר התרבות חילי טרופר. מעיניו נשקפת עצבות, אבל הוא מתעקש שזה לא ייאוש. "זו הארץ שלי, אני אוהב אותה לא פחות הלילה, זה העם שלי, גם אם אני עצוב הערב. אין לי רצון להחליף את העם שלי, אבל אני עצוב. זו תחנה, זו דרך ארוכה. יש שיר אחד של פוליקר שמתנגן לי בראש כל הערב: ואהבתי אותך והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו, והיה לנו רע ואהבתי אותך לא פחות", הוא מצטט.
"אם נעזוב את המספרים ונדבר על המהות, מגזר הציונות הדתית באמת היה קרוע בין שתי מפלגות שהוא לא הרגיש בנוח עם אף אחת מהן. אם המסר שלך מורכב ויש בו כמה רבדים ואין בו דמון ושנאה – קשה לגייס אנשים סביבו", הוא מסביר את כשל הימין הרך, שהוא כשל המתינות, כשל המסורתיות, כשל המרכז. כשל המציאות. "גם אם הייתי רוצה, אני לא יכול להיות אחרת", הוא מוסיף. "וגם אם בני גנץ יתחיל לשנוא או לצעוק – לא יאמינו לו. אין לנו יכולת כזו, ובאמת, אנחנו לא רוצים את זה".
אתה חושב שתיכנסו לממשלה?
"גם אם תקום ממשלת ימין צרה, היא תפגוש מציאות מורכבת. הרבה מהפנטזיות יתנפצו אל המציאות. זה תמיד קורה. אבל ככל שההבטחות שלך בומבסטיות יותר כמו שהם (הציונות הדתית, ב"ק) הבטיחו, הפגיעה קשה יותר: נחזיר את ביטחון הפנים, נייצר משילות בנגב, נשנה את הוראות הפתיחה באש, נבנה כך וכך – בסוף זה פוגש מציאות מדינית מורכבת של הסכמי אברהם, ארה"ב, של האירופים, טורקיה. זה פוגש משטרה שהיא גוף מוחלש, וגם אם אתה מבטיח להגדיל את המשטרה, בפועל אין כל כך הרבה אנשים שרוצים להיות שוטרים. כל זה לא אומר שאנחנו לא מחויבים לטפל בבעיות, אבל זה הרבה יותר מורכב מאיך שמדברים על זה".
אני מנסה להבין במה שונה מערכת הבחירות הזו מקודמותיה. האם משהו השתנה. בתשובה הוא מספר לי על חוויית ליל אמש, לילה לפני הבחירות. "הלכתי עם בני גנץ להתפלל בכותל. היינו בכותל הרבה פעמים ביחד. כמעט תמיד יש מישהו שצועק בוז, אבל זה היה אחרת. אלו היה עשרות רבות, וזה כבר לא היה בוז. צעקו לנו 'רוצחים', 'דם חיילי גולני על הידיים שלכם', 'דם רונן חנניה על הידיים שלכם', דברים נוראיים. הם ממש הדהדו את העלילות שבן־גביר ונתניהו האשימו בהן את בני, וכל זה קורה כשאנחנו בתוך רחבת הכותל, מתפללים. סיטואציה הזויה. בני מתפלל תפילה לשלום המדינה וממול אתה רואה את האנשים האלה שרוצים לפרק את המדינה. זה היה יוצא דופן. אני מרגיש לגמרי אחרת ביחס למערכות הקודמות, ולדעתי גם אנשים ימניים שלכאורה אמורים לשמוח הערב, צריכים להיות מודאגים". 
