הופעה של עדן שנהב עלתה בערך מאתיים חמישים שקלים, וליפעה לא היה כסף. היא הרגישה מוזר לבקש מההורים שלה כזה סכום, בטח למישהי שההורים שלה לא מעריכים במיוחד, אבל היא רצתה ללכת. לא היה לה ממש כסף בשביל זה, ולכן זה היה מזל גדול שחודש לפני הבחירות רחלי ברקוביץ' הציעה ליפעה לעבוד בבחירות. אח שלה הגדול, אליה, היה קשור למי שריכז את השטח באזור ירושלים. "מקווה שזה בסדר," כתבה רחלי, "זה סיפור? כי אבא שלך — את יודעת."
אבא של יפעה, אסף אבוהב, היה פעיל של מפלגת העבודה. איש חמוד בסך הכול. עורך דין, שנטה להתלהם בכל פעם שדיבר על פוליטיקה. יפעה נבוכה בשבילו כשזה קרה. פוליטיקה הייתה בשבילה משהו שלא שווה לריב עליו. נטול כל הקשר לחיים עצמם.
בטח שאני רוצה, יפעה הקלידה מהר. לא אכפת לי איפה. אבא שלי יתמודד.
אני עומדת לעבוד בבחירות, היא אמרה כשירדה לארוחת הערב.
לעבוד איפה, חמודה, אמר אבא שלה, לא יודעת, היא ענתה. אני הולכת עם רחלי. רחלי סידרה לנו משהו. ואסנת, אמא שלה, הרימה את העיניים מהפלאפון שלה ואמרה, אני שמחה שאת עובדת ומרוויחה כסף. זו מיומנות חשובה לאישה צעירה.
ארוחת הערב הסתברה כמרק עדשים, אוכל שהיא ממש לא אוהבת. היא פתחה את המקרר, לקחה יוגורט עם תוספת גרנולה ושוקולד, ועלתה חזרה לחדר. היא התבאסה קצת על זה שאבא שלה שכח – או לא שם לב – או אולי מעולם לא ידע שהיא לא אוהבת מרק עדשים, אבל התנחמה בזה שזה נתן לה תירוץ לאכול יוגורט עם פתיתי שוקולד. זה היה נחמד.
ככל שיום הבחירות הלך והתקרב היא תהתה מה היא עומדת להגיד לאבא שלה, שמצידו הלך ונהיה מעורב יותר ויותר בסיפור הפוליטי. הם עשו חוג בית אצלם בבית (באו עשרים איש, ואבא שלה לחץ את הידיים לחברת הכנסת שבאה לדבר, וכמובן שהיה מרק עדשים כי איך אפשר שלא) אז איך אפשר להגיד להם שהיא הולכת לעבוד בשביל הליכוד? ומצד שני, זה לא כאילו העבודה הציעה לה עבודה.
אז היא לא אמרה כלום.
ביום הבחירות עצמו אליה, אח של רחלי, אסף אותם על הבוקר בוואן גדול, לבן, עם כרזות של הליכוד מודבקות על כל הדלתות ודגלים מתנפנפים מלמעלה. הוא היה בחור גבוה, קצת שמנמן, עם משקפיים ועם נעלי ספורט, שנתן להן בדרך נאום חוצב להבות על איך הן באופן אישי, רחלי ואת, איך שקוראים לך, יפעת (היא לא תיקנה אותו), אתן הולכות להציל את הימין! הוא נופף לכיוון יפעה באצבע, ולרחלי הוא אמר, אני אקפוץ מתישהו בצהריים להביא פיצה.
אני מכירה אותו, אמרה רחלי אחרי שהוא הלך. הוא סתם אוהב לעשות רושם. לדעתי הוא בכלל יצביע יש ללפיד. וחוצמיזה, הוא יביא לנו פיצה זולה מהפיצריה של חבר שלו. זה יהיה גועל נפש. לא יהיה לנו מה לאכול.
הן הסתכלו סביב – הן היו ליד בית ספר קטן בשכונה צדדית בירושלים. מעט מצביעים. אף חבר כנסת לא יעבור כאן, אמרה רחלי, זה סתם, העמידו אותנו כאן סתם.
הן עמדו יחד עם חולצות שכתוב עליהן "הליכוד" ליד דוכן שכתוב עליו "הליכוד", צרור סטיקרים, ערימת פרוספקטים, וכמובן רמקול כדי לעשות שמח. היה להם ג'ינגל של הליכוד, אבל לרחלי לא היה כוח. בואי נשים שירים של אריאנה גרנדה, היא אמרה. ויפעה, שממילא הרגישה נספחת לאירוע של משפחת ברקוביץ', אמרה יאללה, ברור, למרות שהיא לא כזה אהבה את אריאנה גרנדה.
באמת לא היה להן שום דבר לעשות. הן גללו בטיקטוק. הן צפו בסטוריז באינסטגרם. הן שיחקו בפלאפון. הן דיברו על המצב עם נערים שעבדו בשביל מפלגות אחרות. חן, שעבד בשביל לפיד, חשב ששום דבר לא עתיד להשתנות. רחלי חשבה הפוך, שהמצב כרגע נורא ושהכל הולך להשתנות. תמר מהעבודה חשבה שזה לא כזה משנה אם משהו עומד להשתנות או לא, ואחרי שכל אחד ואחת שטח את דעתו, לא ממש היה להם מה לומר עוד בנושאים פוליטיים, אז הן דיברו על סדרות טלוויזיה וסרטים והחליפו אינסטגרם. והזמן עבר.
אליה, אח של רחלי, בא בסביבות שתיים עשרה וחצי עם קרטון של "פיצה אבי". הוא קלט אותם מפטפטות והן, כמובן, קפצו חזרה לדוכן. מה אתן זורקות, הוא נזף, מה, מה עם העבודה הקשה שלכן? בשביל מה משלמים לכן? אבל הוא לא יכול היה לכעוס מדי כשרחלי שם, ולכן רק השאיר את הפיצה והמשיך בסיבוב. הן אכלו מהפיצה. היא באמת הייתה גרועה. היום התקדם והגיע אט אט לסיומו.
"הוא בקטע שלך," אמרה רחלי.
"מי?" אמר יפעה.
"מי?" חיקתה אותה רחלי. "חן מיש עתיד, אלא מי?"
"אני לא בקטע שלו," אמרה יפעה
"את בקטע שלו כי הוא שאל איך למצוא אותך באינסטגרם," אמרה רחלי.
"וואי הוא סתם," אמרה יפעה.
"אין דבר כזה 'סתם מחפש אותי באינסטגרם' יא תמימה אחת, מה, את לא מכירה בנים?"
"מכירה," אמרה יפעה, "אבל אין לי כח לכל זה"
"כי את לסבית" אמרה רחלי, לאט, כאילו הבינה משהו באותו רגע.
"אני לא לסבית", אמרה יפעה.
"אז את שמאלנית," אמרה רחלי.
"אני לא שמאלנית," אמרה יפעה, אני פשוט לא בקטע שלו.
"בקטע גזעני את לא חברה שלו," אמרה רחלי, "את גזענית".
"תגידי את דפוקה?" אמרה יפעה, "אני אבוהב. אבוהב. את יודעת מאיפה זה אבוהב?"
"זה מספרד, לא?" אמרה רחלי, "יעני אירופה".
"לא את דפוקה זה משהו," אמרה יפעה. היא הרגישה שהיא מבינה מהוויכוח הזה משהו על פוליטיקה, אבל לא היה ברור לה עד הסוף מה. היא חשבה לשאול על זה את אבא שלה.
הן לא דיברו כל כך אחרי זה, והנה, בסביבות שבע, לקראת שמונה, כשהן כבר חשבו להתחיל לקפל, הופיע משום מקום רכב קטן וממנו יצאו אבא של יפעה ואיזה אדם בחליפה. אולי מועמד, אולי חבר כנסת. אסף, אבא של יפעה, התחיל להסביר משהו לאדם בחליפה, מצלמה הופיעה משום מקום והבזיקה, אנשים התחילו להתקהל ולקרוא קריאות, וגם רחלי התחילה לצעוק "רק ביבי! רק הליכוד!". יפעה לא הייתה מרוכזת באותו הרגע, היא קראה משהו בסטורי, והתפקסה חזרה רק כשאבא שלה הניח לה יד על הכתף ואמר, "יפעתוש? מה נשמע?".
"בסדר אבא," היא אמרה, ראתה את המבט שלו נח על החולצה שלה, "זו העבודה שלי".
"את עובדת בשביל הליכוד?", הוא שאל, כאילו לא היה מספיק בחולצה.
"כן".
הוא לא אמר כלום, אבל אפשר היה לראות שהוא מאוכזב.
"אבל אני לא ממש תומכת בליכוד," היא מיהרה להבהיר, "אני פה רק כי אני צריכה כסף".
משום מה זה לא שיפר את המצב. היא לא הייתה בטוחה למה.
"עד מתי את פה?", הוא שאל.
"עד עשר אני חושבת," היא אמרה.
"אני חושב שבתשע את כבר יכולה לחתוך," הוא אמר, "לא תעשי שום דבר אם תחכי עד סגירת הקלפיות".
"אבל משלמים לי על זה שאני כאן," היא אמרה. "לא על זה שאני עושה משהו".
"טוב," הוא אמר.
הוא היה חייב לזוז, ורק נתן לה חיבוק והמשיך הלאה. והיא המשיכה להעביר את הזמן. והזמן עבר בשקט. חן ויותם נעלמו משם כבר בשמונה, ובתשע רחלי החליטה שהולכים, והיא ויפעה השאירו את הדוכן שם והלכו. היה ברור שמה שהיה ביניהן, נעלם, ובמקומה צץ איזה מתח. אולי קנאה? אולי שנאה? לא ברור. אבל זה לא צף על פני השטח.
יפעה לקחה אוטובוס חזרה הביתה ונסעה בשקט, שומעת בדרך פודקאסט על ספרות. בבית חיכו לה ההורים. הם לא אמרו שום דבר, ועדיין הייתה לה תחושה שהם מאוכזבים.
"הכל בסדר?", שאלה אמא שלה. "איך היה? אכלת משהו?"
"כן," היא אמרה. "פיצה".
"ראיתי את הפיצה הזו," אמר אבא שלה, "אי אפשר היה לאכול את זה. בואי למטבח, הכנתי לך משהו".
במטבח חיכה לה תבשיל ירקות עם אורז ולידו סלט. היא התבאסה קצת על היוגורט שהיא לא עומדת לאכול, אבל שמחה שאבא שלה היה מספיק בפוקוס כדי להכין לה משהו שהוא לא מרק עדשים, ולכן התיישבה לאכול. התבשיל היה משביע ומנחם, והסלט היה קליל ומרענן ובדיוק מה שהיא הייתה צריכה. היא שמחה, ושמחה שאבא שלה לא כועס. שהוא מבין שהיא צריכה עבודה, ושזה רק עבודה, שום דבר אחר. ממילא היא בעיקר שיחקה כל היום.
היא כמעט סיימה את הצלחת כשהשעה עשר הגיעה, ובטלוויזיה התחיל להופיע המדגם. אמא ואבא שלה ישבו על הספה בסלון, צפופים צפופים, והיא שמעה את אבא שלה מקלל בשקט. אמא שלה, שבדרך כלל הייתה נוזפת בו כשקילל, הייתה בשקט. היא באה להתיישב לידם, ואבא שלה נעץ בה מבט. רק אז הבינה שהיא עדיין עם החולצה של הליכוד מעל החולצה שלה. היא נבוכה להוריד, או להשאיר, ולכן יפעה רק אמרה תודה אבא, תודה אמא, אני עולה לחדר, ונמלטה.
היא הרגישה אשמה מאוד, למרות שבעצם לא עשתה שום דבר רע. רק הרוויחה כסף כדי ללכת להופעה של עדן שנהב. ועדיין, היא הרגישה כאילו אכזבה את ההורים שלה באיזשהו מקום עמוק או זהותי יותר. כדי להסיח את הדעת היא הוציאה את הפלאפון וגללה באינסטגרם. האייקון של המסרים נצנץ לה עם המספר אחד, והיא פתחה אותו כדי לגלות הודעה חדשה מחן, ההוא שעבד בשביל יש עתיד אבל, ככל הנראה, לא היה בקטע שלהם יותר מדי.
"ניצחתם אה?," הוא כתב והוסיף סמיילי קורץ. היא לא ידעה מה לענות, אז השאירה את הפלאפון פתוח ופתחה מחשב. בטלוויזיה שבסלון הסבירו פרשנים מה רואים על המסך, היא רצתה מאוד לעשות משהו, להרגיע את ההורים שלה, אולי להגיד להם שזה בסדר, שהיא תסתדר, שהעתיד שלה יהיה בסדר, אבל לא באמת היה לה מה לומר. לבסוף נאנחה. אי אפשר לשתוק כל כך הרבה, אמרה לעצמה, ולקחה את הפלאפון. היא פתחה את ההודעה של חן.
"היי חזרה," היא כתבה והוסיפה סמיילי מחייך. "כן, ניצחנו".
