ענייני סוללה
נכנסתי לאולפן המהדורה בשבע וחצי, ויחד עם כמה פרשנים ניסיתי לתת את הכותרת היומית שלי. בשלב הזה כבר החלו להגיע אליי ידיעות אופטימיות, אבל ניסיתי להסוות אותן – גם כי הקלפיות עוד פתוחות והכול עוד יכול להשתנות, וגם כי השמועות הגיעו מחברה של אמא שלי שראתה בחיפה קלפי ריקה יחסית בשכונה שמאלנית יחסית והסיקה מכך שניצחנו יחסית.
חצי שעה לתוך המהדורה קלטתי שהמצב לא טוב. אפילו חמור. נותרו לי 7% סוללה בלבד. בפניי ניצבו עוד שעות שידור רבות מספור, ואם לא אמצא מטען אני עלול להישאר בלי שמועות עלומות מקרובי משפחה מפוקפקים.
חיכיתי שהמהדורה תיגמר ורצתי להטעין את הטלפון באוטו ואת עצמי בקצת קפה שחור. בעשר עמדתי בלובי עם עוד חמישים איש וצפיתי במומו פילבר מעניק 61 מנדטים לגוש הימין. בערוצים האחרים נתנו יותר. עשיתי חשבון והבנתי שאנחנו מפסידים. הרי במדגמים בגבעתיים תמיד קיבלנו יותר ממה שהיה לנו בסוף באמת.
נזכרתי בכוסיות לחיים עם עברי ושאר החברים, ובציוצים מליל התוצאות שלא התיישנו טוב עד הבוקר. חיכיתי מחוץ לדלת האולפן בתקווה לצוד איזה פילבר, אבל פילבר חיה עיקשת הוא וקשה לצוד אותו. במקום זה צדתי בחור חרדי ושאלתי אותו אם יש חדשות בגזרת החסידים והליטאים.
אחרי עוד כוס קפה שחור וסנדוויץ' חביתה, נכנסתי שוב לאולפן למשדר הלילה. ינון מגל תקלט את השידור בין מטות המפלגות, ואני ניסיתי לצוד מידע חדש מהטלפונים של האנשים הרציניים שישבו לצידי. מדי פעם פנו אליי ונתתי איזו תובנה שחשבתי עליה בזמן שדמיינתי את מיכל שיר מגיעה בבוקר למטה הליכוד בעודה שורקת לעצמה ומשחקת אותה כאילו מעולם לא עזבה.
לאט־לאט החלו להגיע עוד נתונים. הידיעות על אחוז הצבעה מטורף במגזר הערבי לא התבטלו, אבל החששות התמתנו בזכות עלייה רצינית בשיעור ההצבעה במעוזי הפחות זורמים עם נציגי המגזר הערבי. בסביבות אחת בלילה כבר שלטה אווירה נינוחה באולפן. כשאני נינוח באחת בלילה אני עושה רק דבר אחד: נרדם. אז ביקשתי מעוזר המפיק שיביא לי קפה שחור ובתוך שתי דקות הוא הביא לי קפה שחור טוב עד כדי כך שיועז הנדל התקשר להחמיא.
דקה אחר דקה
זה לא עזר. אחת וחצי, ומישהו מראיין מישהו במטה הציונות הדתית. ברדוגו וריקלין קמים להתמתח, ואני, שקצת לא נעים לי, קם להתמתח איתם כדי לא להרגיש לא מקצועי. יאיר לפיד עולה לנאום והאווירה באולפן מתחממת – בכל זאת, על אף המענטשיות המדוברת של מר לפיד, האיש עד לפני רגע ניסה לסגור את הערוץ שאני, ריקלין וברדוגו מתמתחים בו. ינון מגל מכריז בעקיצה אמנון אברמוביצ'ית שיאיר לפיד יהיה הערת שוליים בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואני גוער בו שאין בו הכרת הטוב כי לפיד סיפק ל"פטריוטים" אינספור משפטי זן ותובנות גלקטיות שאפשר להסתלבט עליהן בזמן שאתה מדמיין שאתה שניצל.
שתיים וחצי, ואני חצי מרייר על הכתף של ריקלין ושואל את הבמאי מתי הולכים הביתה. הוא מסביר לי שביבי נואם בסביבות שלוש ושצריך להישאר עד בוא הביבי. אני מבין את המצב ומזמין מיד עוד כוס קפה מההפקה. הקפה יוצא יותר צבי האוזר מאשר יועז הנדל. אני גומע ושואל את ריקלין וברדוגו אם בא להם להתמתח שוב, אבל הם דופקים בי מבט שמבהיר לי שאני לא מנהיג פה התמתחויות.
אראל סג"ל, מהאנשים האהובים עליי בתקשורת ובעולם, נותן מונולוג עם לחלוחית בעיניו על ניצחון הצדק ומעורר אותי לחיים בדיוק כשנתניהו עולה לנאום. נאום הניצחון נזהר לא להצהיר שהוא נאום ניצחון, אבל לכולם ברור שהערב הזה במקום טוב.
75 שעות לאחר סגירת הקלפיות נתניהו מסיים לנאום וינון נפרד מאיתנו ושולח אותו לעולם שכולו שעת שינה אחת. באורח פלא מחליף אותנו באולפן בועז גולן, עם פאנל חדש של אנשים שאמורים להעביר עכשיו עוד שעות של אולפן בחירות בשביל קהל צמא שבפעם הראשונה צופה באולפן בחירות שלא חמוץ כולו ביום שהימין מנצח.
אני נוסע הביתה ודופק שוקולדים ורדבול לאורך כל הדרך כדי לא להירדם. כל הדרך אני מתפלל לעצמי שהערב הזה יהיה באמת ערב שהימין ניצח בו, ושמשהו בתודעה של המחנה ישתנה. שהוא יהפוך למחנה שרוצה להגשים את עצמו ולא מפחד מהצל של עצמו. הלוואי שליל המדגמים הראשון שהשתתפתי יהיה באמת ערב של ניצחון אידיאולוגי. אבל גם אם לא, בקטנה, תמיד אזכור אותו כערב שבו התמתחתי עם ריקלין וברדוגו.
