הבחירות ותוצאותיהן הן, ללא ספק, האירוע המרכזי של השבוע, וכנראה גם של השבועות, ואולי החודשים, הקרובים. מצד שני, הטור הזה מוקדש לסוגיות תרבות וחברה, ולא לעניינים פוליטיים. איך מיישבים בין השניים? כותבים על המשמעויות החברתיות של תוצאות הבחירות. או במילים אחרות: מה תוצאות הבחירות מלמדות אותנו על החברה שבה אנחנו חיים?
אז הנה כמה תובנות מרכזיות:
הציבור הכללי
תוצאות הבחירות אכן מצביעות על הכרעה ברורה בין המחנות, אבל לא כך מספר הקולות עצמם. יש כמעט סימטריה במספר המצביעים למפלגות הימין והחרדים לבין מצביעי מפלגות המרכז-שמאל והערבים. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, מדובר בפער של כ-4,000 קולות בלבד. הפער במנדטים נובע מהעובדה שהתארגנות מפלגות הימין היתה טובה יותר, בעוד אצל השמאל והערבים הצביעו רבים גם למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. מסקנה, שנכונה תמיד אבל בוודאי בנסיבות סימטריות כאלה: להיזהר מאוד ממדיניות קיצונית מדי לצד אחד. היא עלולה לגרום מהר מאוד לקיצוניות גם בצד השני.
הציונות הדתית
כל המחקרים מצביעים על כך שמבין שלושת מרכיבי הזהות של הציונות הדתית – הלאומיות, הדת, והערכים הליברליים – המרכיב הלאומי הוא המרכזי. דוגמה פשוטה: בעוד שהרצף הדתי-שמרני – דתי ליברלי בציונות הדתית הוא רחב מאוד,העמדה הלאומית-ימנית ברורה מאוד בקרב רוב אנשי המגזר (אפילו אלה שהורידו כיפה והפכו לדתל"שים). ייתכן אפילו שעצם הבחירה במרכיב הלאומי כמגדיר הזהות היציב והמרכזי, נובעת מהמתח המתמיד הקיים בציונות-הדתית בין שני המרכיבים האחרים.
אלא שבשני העשורים האחרונים, במיוחד מאז ההתנתקות, יש במגזר מתח גם מתמיד בין שני הפירושים האפשריים למרכיב הלאומי עצמו: יש מי שמדגישים יותר את הפן של ימניות מדינית-בטחונית, ויש מי שמדגישים יותר את הפן של הממלכתיות. זה מקור הפער בין בנט וסמוטריץ לאחר הבחירות הקודמות, וזה גם מקור הפיצול בבחירות הנוכחיות בין מצביעי "הציונות הדתית" למצביעי הבית היהודי והמחנה הממלכתי: במתח שנוצר בין שני הפירושים, היו שהעדיפו את הפן הימני והיו שהעדיפו את הפן הממלכתי. מכיוון שהמתח הזה לא הולך להיעלם, אנחנו צפויים לפיצולים ולמחלוקות נוספות בעתיד.
החרדים
במערכות בחירות קודמות ניכר קיבעון, ואפילו ירידה מסוימת, של הצבעה למפלגות החרדיות, מה שעורר תהייה בדבר הפער שבין הגידול הדמוגרפי העצום לדפוסי ההצבעה. התשובה הייתה טמונה בתהליך הישראליזציה של חרדים צעירים, המתבטא, בין היתר, גם באימוץ תפיסה לאומנית, בגרסה אפילו קיצונית יותר מאשר אצל רוב אנשי הציונות הדתית. בעבר המשמעות הייתה זליגה לליכוד, והיום פירושה כנראה גם זליגה לבן-גביר. את הפער השלימו המפלגות החרדיות באמצעות קמפיין יעיל של זיהוי ההצבעה למפלגה עם אמונה בבורא עולם. זה עבד במיוחד אצל בוחרים מסורתיים שנתנו את קולם לש"ס.
קריסת השמאל
לפני בדיוק 30 שנה, עם הקמתה של ממשלת רבין, זכו העבודה ומרצ ל-56 מנדטים יחד (44 לעבודה, 12 למרצ). השבוע הם קיבלו ביחד בסביבות 8 מנדטים (לפחות לפי מספר הקולות, כי הרי מרצ נשארה מחוץ לכנסת). מה קרה? קרתה טראומה לאומית שברון הסכמי אוסלו, האינתיפאדה השנייה, וכשלון ההתנתקות מרצועת עזה, בשעה שמפלגות השמאל המשיכו להפטיר כדאשתקד את אותה תפישת עולם.
שתי מסקנות: 1. כפי שכבר נאמר, להיזהר תמיד ממהפכנות דרמטית מדי, במיוחד כזו שתלויה גם בצד שני. היא עלולה להיכשל, והתוצאה תהיה בומרנג. נתניהו הצליח להחזיק בשלטון כל כך הרבה שנים, בין היתר בגלל זהירותו המופלגת. הוא בלם יעיל הרבה יותר מאשר חלוץ. 2. אם כבר קרה שמדיניותך קרסה, כדאי לעדכן אותה בהקדם. דבקות במדיניות שקרסה נוטה להרחיק בוחרים.
הערבים
מי שמסיק מתוצאות הבחירות שנסיונה של רע"מ לשתף פעולה עם ממשלה ציונית כשל, טועה טעות גדולה ומסוכנת. לא רק שרע"מ לא קטנה, היא אף הגדילה את כוחה במנדט, ולמעשה גם הפיצול בין חד"ש-תע"ל לבל"ד קרה משום שחד"ש ותע"ל התקנאו בהצלחתה של רע"מ, וביקשו לחקות אותה, ולכך התנגדה בל"ד הבדלנית. הצלחתה של בל"ד – במספר הקולות, הרי לא צלחה את אחוז החסימה – גם היא אינה עדות לאימוץ התפישה הבדלנית, אלא נראית יותר כהצבעת מחאה שנועדה הן להציל קולות שנחשבו אבודים, והן כריאקציה לעלייתו המסתמנת של בן-גביר. הוא שאמרנו: קיצוניות לצד אחד מחזקת מגמות קיצוניות גם בצד השני, וחוזר חלילה.
