אמתלה חיובית
אלא שאז נפתחה הדלת, ושתי חברות נמרצות נכנסו אליי בדיווח רועש על כך שהרגע הן סיימו ריצת בוקר מרעננת בוואדי לצד איילות מקפצצות. התחשק לי מאוד לחבוט בהן באלת ברזל, מרוב פחד שהאנרגיות החיוביות בהגזמה שלהן יידבקו גם בי. אבל הן התחילו, באמתלה מפתה במיוחד, לנסות לשכנע אותי להתלבש ולרדת איתן לקפה וטבילה במעיין קרוב, ולאחר מכן למסוק זיתים באחד מהמטעים בחוות גלעד.
אני לא טובלת במעיינות. בטח לא בעונה הזו של השנה, בטח לא בבוקר, בטח לא בנביעות הקפואות של הרי שומרון. אני גם לא מוסקת זיתים. מה לי ולפעולה המתישה והמאומצת הזו, השמורה לחקלאים בלבד, שרואים את העצים המניבים ואת העומס הרב המוטל עליהם ומרוב חמלה ממהרים לרוקן אותם משל היו פרה חולבת הכורעת תחת הגודש.
אבל מכיוון שלא היו לי תוכניות אחרות, הבטתי במראה הזרוק של הפיג’מה שלי מחד מול צהלות שתי החברות השמחות מדי לשעה זו של הבוקר מאידך. ההשוואה עודדה אותי לשקול את הבקשה ברצינות, לשנות ממנהגי ולקיים יום אסקפיזם מושלם בחסות הטבע העשיר שסביבי.
הקפה בטבע לצד חברות צורחות בטבילה במעיין הקפוא (אני ויתרתי על התענוג, גם עם אסקפיזם עשוי להגזים) עשו את שלהם. אט־אט מצב רוחי הסכים לצאת מהמיטה ואפילו לזרוק חיוך ובדיחה פה ושם.
אחרי שהות מספקת בחיק הטבע ופיקניק משביע, חזרנו הביתה להתארגן למסיק.
או, בדיוק שם
זו לא הייתה הפעם הראשונה שמסקתי זיתים מהעץ. התנדבתי בעבר למטעים של חברים פה ושם כדי לעזור להם לרוקן את ענפיהם מזיתים. אבל בפעמים הקודמות הגעתי לעץ אחד – נתתי לו כיף – הוא מצידו עשה לי טובה שהפריש לי כמה זיתים – ובזאת הסתכמה תרומתי החקלאית לחברה.
אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהצטיידתי בדלי, ביריעת יוטה גדולה, במחבט ובמכשיר חשמלי חמוד במיוחד שנקרא מנערת.
בפעם הראשונה חבטתי בענפי העץ וצפיתי במטר זיתים שמנמנים ירוקים ושחורים נופלים בהמוניהם. בפעם הראשונה מילאתי דלי אחר דלי בזיתים שקטפתי לגמרי בעצמי, וזה היה משחרר ומרחיב את הלב.
משהו מדהים קורה למערכת העצבים שלנו בעת שהגוף כולו מרוכז בלהרביץ לעץ שעומד שם איתן, מכיל באהבה מכות נמרצות ואף מפנק בתמורה בזיתים. הוא כאילו אומר: “כן, כן, תמשיכי, קצת יותר שמאלה, קצת יותר למעלה, או, כן, בדיוק שם", ונאנח בהקלה.
המנערת גם היא מיד התחבבה עליי. לאחר שהפעלתי אותה היא התחילה לרטוט בהתלהבות ופרגנה לי בגשם מבורך של זיתים ובתחושת רוגע בכל הגוף.
בסך הכול מסקתי במשך שעתיים, וסיימתי עם שמונה דליים שמאוחר יותר יומרו ל־15 ליטר שמן. אבל התמורה הגדולה ביותר הייתה רגעי ניקוי הראש המרעננים שחוויתי בזמן הפעילות הגופנית המניבה אי שם בין העצים הירוקים ועמוסי הפירות.
יש משהו פואטי וקסום בהבנה שלמרות שהכול מורכב ומסובך בחייהם של בני האדם, למרות הייאוש הגדול ועל אף כאבי הגדילה שמתעוררים אצלנו בכל פעם באופן קצת יותר חזק, עדיין מסביב הכול יציב.
עדיין יש מעיינות קרירים וזורמים, נופים מוריקים, עונות מתחלפות ושאר דברים שהתרגלנו לפהק למראם ולתת להם לעבור לידנו באפרוריות עצובה.
להיזכר לרגע שהכול בסדר
היום שובר השגרה הספונטני שחוויתי היה רגע של נשימה עמוקה ומרעננת לפני צלילה למציאות עגומה אולי של עוד ממשלה לא יציבה, או אולי שוב לבחירות מתקרבות של מכאובים ורגעים מתישים.
הבחירה להיטען מרעשה ורטטה של המנערת, שעוד מזמזם באוזניי, מריח האדמה הלחה ועמוסת הזיתים, ממראה השמן הקולח מבית הבד לקול צהלות הילדים המרותקים מצבעו הירוק זוהר.
ככה אני בוחרת לרגע לזכור שהכול בסדר. שאנחנו חזקים בסופו של דבר. שאנחנו יכולים לזה. שהכול קטן עלינו, ובעיקר שאנחנו קטנים. ויש מישהו גדול שאיכשהו באמנות עדינה מנצח על הכול ולרגעים מאפשר לי, אם רק אבחר בזה, להיטען, לנוח ואפילו לפעמים קצת לברוח.
