רבע שעה אחרי המדגמים, מחנה נתניהו כבר היה בשיחת ועידה. כל ראשי המפלגות בממשלה שבדרך היו על הקו: דרעי, גפני, גולדקנופף, סמוטריץ', בן־גביר, ואפילו אבי מעוז שעומד בראש סיעת יחיד. לנתניהו לא היה זמן לחגוג או לברך. הוא היה מעשי מאוד: ממוקד בחשש שבל"ד תעבור את אחוז החסימה. הוא ביקש מהם להפעיל את המשקיפים במגזר הערבי ולרכז מאמץ מול ועדת הבחירות, וירד מהקו. ראשי הבלוק, מתורגלים בתדרוכים, שתקו והקשיבו. היחיד שדיבר מלבד נתניהו היה יו"ר אגודת ישראל, משתתף חדש בפורום. הוא עוד ילמד את הכללים.
לפיד, בנט, מיכאלי ושאר בני הדור הפוליטי של 2013 חוו קדנציות מלאות בקואליציה או באופוזיציה; לעומתם, בני גנץ לא ידע רגע של נחת או יציבות. חמישה קמפיינים קשוחים עברו עליו בשלוש שנים וחצי. הוא הבטיח שבא לעשור, אבל עבר הזדקנות מואצת.
גנץ נכנס בתחילה לעמדת הובלה של המרכז־שמאל עם מפלגה של 35 מנדטים, וחשב שיצנח ישר לראשות הממשלה. אחרי שהקואליציה החדשה תתייצב, יהיה קשה לראות אותו שורד קדנציה מלאה כיו"ר סיעת אופוזיציה בינונית ולא ממש מאוחדת. סער ואיזנקוט הצטלמו איתו בבוקר אחרי ההפסד והבטיחו לשרת את העם יחד מהאופוזיציה, אבל החיבור בין השלושה מלאכותי. ספק אם גם הם ערוכים לתקופה ארוכה במדבר האופוזיציוני.
היורש הטבעי של גנץ במקרה שיפרוש הוא לא אחד מהם, אלא דווקא מי שכנראה לא חתר לעמדה הזאת: חילי טרופר, איש סודו של גנץ והאדם החזק ביותר לצידו בכחול לבן. לטרופר יתרון נוסף: אחרי שאסטרטגיית הקצוות של השמאל נכשלה, אולי דווקא פוליטיקאי מוערך ביותר בקרב המחנה הנגדי יכול להיות חלק מהפתרון.
המשבר הפוליטי שקורע את ישראל חמש מערכות בחירות הסתיים, אבל התהום עצמה עדיין פעורה. ניצחונו המוחץ של הימין במפת המנדטים הושג על חודם של כמה אלפי קולות. התארגנות גרועה במיוחד של השמאל והמפלגות הערביות העניקה לנתניהו את הניצחון הסוחף. זוהי תמונת ראי מדויקת למה שקרה במועד א', כשהימין איבד רבע מיליון קולות אצל זהות והימין החדש. אלו הם כללי המשחק. בשבוע שעבר נכתב כאן על ממשלת אחדות לכתחילה בתרחיש של תיקו נוסף. אבל בתוצאה חד־משמעית כזאת, ממשלת אחדות לא תכבד את רצון הבוחר. הימין הבטיח, ועכשיו יהיה עליו לקיים ולמשול בלי תירוצים ובלי אשמים.
זה יהיה מבחן קשה לממשלה, גם באתגרים שמונחים לפניה וגם בהבנת מגבלות הכוח. קואליציה של 64 מנדטים יכולה לשרוד גם ארבע שנים, אם חבריה יפעלו בשיקול דעת. המבחן הראשון שיסמן לאן מועדות פניה, יהיה במשא והמתן הקואליציוני. נתניהו תלוי בכל שותפיו, אבל גם הם תלויים בו. אין להם אלטרנטיבה, ואיש מהם לא יוכל להכשיל כינון קואליציה בגלל תיקים. השוליים הרחבים המסתמנים – הרבה מעבר ל־61 המיוחלים – יקלו על ראש הממשלה את הניהול הקואליציוני, ויחסכו ממנו כאב ראש חריף מול בכירי הליכוד. בקואליציית 61 הוא לא היה יכול לאפשר לעצמו ממורמר אחד; בחגורת השומן שקיבל, הוא יוכל להיות הרבה פחות נדיב.
תיק החוץ יינתן כנראה לאחת הדמויות המתונות יותר במפלגתו כדי לצנן את החשש הבינלאומי, ובעיקר האמריקני, מאופי הממשלה החדשה. מועמדים אפשריים הם ניר ברקת ואמיר אוחנה, שכן שר חוץ מקהילת הלהט"ב יוכל לתרום בארץ ובחו"ל מול הדיווחים על הממשלה הימנית־דתית בישראל. תיק הביטחון ילך כנראה ליואב גלנט, אם בצלאל סמוטריץ' יעדיף את משרד האוצר. כרגע הוא עוד מתלבט, אבל אם יו"ר הציונות הדתית יעדיף את הביטחון, אריה דרעי יהיה מועמד אפשרי לאוצר. אגב, זו דרישה שדרעי הקפיד בעבר לא להציב – בשל החשש מהמחיר הציבורי של שליטה חרדית מגזרית במשרד שחולש על הקופה הציבורית, וגם בגלל העננה הפלילית מעברו.
הדיון התקשורתי מתמקד בדרישה הפומבית של בן־גביר לקבל את תיק ביטחון הפנים, אף שמבחינה פוליטית ייתכן שמוטב לו לשמור מרחק מהמשרד שכל קודמיו התרסקו בו, בטח כשרף הציפיות שהציב גבוה מאוד. האיוש החשוב והמעניין ביותר יהיה בתיק המשפטים: גם בגלל הרפורמות האידיאולוגיות שהבטיח הימין, וגם בגלל שאלת ההשפעה על משפט נתניהו. בנאום הניצחון המאופק שלו דיבר נתניהו על נושאים רבים, אבל לא אמר מילה על מערכת המשפט. שעתיים אחר כך, כשח"כ מיקי זוהר הבטיח באולפן חדשות 12 את פסקת ההתגברות כצעד קואליציוני ראשון, הליכוד שיגר הכחשה מפתיעה. זהות השר תלמד מה הכריע יו"ר הליכוד: אם יריב לוין ימונה, פנינו לרפורמות מעמיקות. כמעט כל מועמד אחר ילמד על כיוון אחר.
השמחה לאיד מובנת, אבל כדי למנוע תנועת מטוטלת חדה לצד השני, הימין צריך ללמוד מטעויות הממשלה היוצאת. החששות במחנה הליברלי אמיתיים. גם אם רובם מבוססים על שכנוע עצמי, שווה להקשיב להם ללא בוז. הקואליציה המסתמנת תהיה הראשונה בתולדות המדינה שהחילונים בה הם מיעוט, והדמוגרפיה עדיין לא אמרה את מלוא דברה. זו לא תהיה רק הממשלה הימנית בתולדות ישראל אלא גם החרדית־חרד"לית ביותר, כמעט ללא ייצוג לגוונים דתיים ליברליים.
זה ישפיע גם על יחסי הדת והמדינה, אבל גם על הכלכלה: החרדים הם העתודה הדמוגרפית של ישראל היהודית, אבל אם המגזר שמחצית מהגברים בו בוחרים לא לעבוד ימשיך באותה דרך, המבנה הכלכלי בישראל יקרוס. זו לא רק רמת החיים שתרד אלא גם הקרע החברתי, שבו "האיש השמן" כפי שכינה אותו נתניהו, יושב כעת קרוב לשולחן, ו"האיש הרזה" משלם את מיסיו מהאופוזיציה ושולח את ילדיו לצבא. הפתרון לא יכול לבוא בכפייה ולא מתוך כעס ושנאה, ולכן ההזדמנות היא דווקא בהובלה של הנהגה חרדית אחראית.
עם כל הכבוד להבטחת החרדים לבטל את המס על החד־פעמי והשתייה המתוקה ולהשוות את תקציבי המוסדות שלא מלמדים לימודי ליבה, חסרה אמירה כלכלית ימנית של השותפים במחנה. אם "הגוש האמוני" לא ידע להציע תוכנית כלכלית לטווח ארוך שתסביר כיצד תוכל ישראל להישאר מדינה עשירה ומשגשגת גם בעוד שלושים שנה, עם צבא חזק שלא מתבסס רק על חלק מהשבטים, המטוטלת תנוע לכיוון השני, וזו עשויה להיות תנועה חדה לא פחות.
