החשש המוגזם מפני הרפורמים פוגע בהתפחות של הציונות הדתית

אינני יודע מי היה הראשון שהכניס את הכינוי "רפורמי" לשיח הפנימי בציונות הדתית, אבל נדמה לי שאחד הרבנים הראשונים שהשתמשו בו היה הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת־גן. בשנת 2009 התפרסמה באתר ynet שיחה שהשמיע הרב שפירא, ובה התריע מפני ה"ניאו רפורמה" שחודרת אל הציונות הדתית והופכת ל"התמודדות החריפה ביותר" שלה. "למיטב שיפוטי", אמר, "הולכת וצומחת בקרבנו תנועה רפורמית חדשה ויש לה הרבה מהמאפיינים של הרפורמה הראשונה".

על מה יצא הקצף? הדברים כוונו אז נגד רבנים שפסקו כי תנועת בני עקיבא יכולה להיות מעורבת מלכתחילה, נגד ארגון הפמיניסטיות הדתיות "קולך", נגד פוסקי הלכה שמתירים לדחות ילודה או מאפשרים לרווקות ללדת בלא חתונה, נגד רבנים המשתתפים בכנסים של להט"בים, ועוד. כצפוי, הם עוררו סערה וגררו גל של תגובות משני צידי המתרס. הציונות הדתית המתונה יצאה להגן על שמה הטוב. הרב פרופ' דניאל שפרבר, למשל, טען ש"כל האורתודוקסיה המודרנית יוצאת מותקפת על ידי הדברים הללו… המטרה שלנו היא להראות שלא מדובר ברפורמיסטים".

מאז, הכינוי "רפורמי" חדר עמוק לשיח הדתי בישראל, והפך שם קוד לכל מה שרע בגישה הלכתית או דתית שהדובר חולק עליה. כבר לא צריך להכביר במילים או לחדד את הטיעון. מספיק לומר "זו גישה רפורמית" או להכתיר מישהו בכינוי "רפורמי", כדי להדביק תווית שקשה מאוד להתנתק ממנה. מסופקני אם רוב האנשים שמשתמשים בכינוי הזה פגשו אדם רפורמי או למדו את משנתה של הרפורמה ואת ההיסטוריה שלה, אבל מבחינתם אין בכך צורך. הרפורמה הפכה לדמון, שדי לנקוב בשמו כדי לפסול אדם או תנועה מעיקרם.

באופן מפתיע, גם הציונות הדתית המתונה אימצה ברבות השנים את הטרמינולוגיה הזו. כשהרב שפרבר, שצוטט למעלה, ניסה להצטדק שהוא וחבריו אינם "רפורמיסטים", הוא בעצם הודה בקיומו של הדמון הזה. וכעת, בעקבות סערת "סוכת המרפסות" (פוסט שפרסמתי בפייסבוק ובו תהיתי על האפשרות להכשיר סוכות במרפסת מקורה במגדלים גבוהים, שאין בהם אפשרות לקיים מצוות סוכה כהלכתה), הגיב הרב אמנון בזק, מרבני ישיבת הר עציון, שדבריי "משקפים גישה רפורמית".

בלא להיכנס לעצם הדיון בנושא הסוכות, אציין שסגנון הדברים של הרב בזק ורבנים אחרים הנוקטים טרמינולוגיה דומה, הם בסופו של דבר "גול עצמי". שכן, מהרגע שבו הם משתמשים בכינוי זה נגד אחרים, הם מצדיקים בדיעבד את השימוש שעושים בו נגדם. מה התועלת בלהגדיר דוברים או דיבורים כרפורמים, אם כך בדיוק מתייחסים גם לדבריך שלך? מה התועלת בלהוציא אדם מן המחנה, אם יש מי שמשתמשים באותו טיעון עצמו כדי להוציא אותך ממנו?

יהדות של בית כנסת

לא מדובר בעניין פוליטי בלבד, אלא במהות. כשהציונות הדתית עוסקת בפסילת דעות ודמויות, ובפרט כאשר היא משתמשת בכינוי "רפורמי" על הטיותיו השונות, היא עושה מעשה הנוגד באופן עמוק את דרכה. דרכה ההיסטורית של הציונות הדתית היא לגשר ולא להרחיק, ודאי שלא לפסול קולות שונים בקרבה.

אי אפשר להתעלם ממקורו של הכינוי "רפורמי". הרפורמה היא מאפיין של יהדות חוץ לארץ, שצמחה בגרמניה של המאה ה־19 והתעצמה בארה"ב של המאה ה־20. האם מאפיין זה שייך לתנועה דתית המבקשת להחיות את התורה בארץ ישראל? לא ולא.

במה מתאפיינת הרפורמה? הרפורמה מסמלת בראש ובראשונה יהדות זרמית. בעקבותיה, גם האורתודוקסיה התעצבה כזרם בתוך העם היהודי, ולאחר מכן הופיע הזרם הקונסרבטיבי ותת־זרמים נוספים. המחלוקת ביניהם עמוקה יותר משינוי הלכתי כזה או אחר. היא נוגעת לדרך שבה צריכה היהדות לתפקד במציאות חדשה ולא מוכרת, כאשר היהודים נהנים משוויון זכויות בקרב העמים שבתוכם הם יושבים, והולכים ומתערים בתרבות הכללית.

הרפורמה סברה שיש להתאים את היהדות לסביבה המודרנית, תוך אימוץ מאפיינים תרבותיים כלליים, שכן רק כך היא תמלא את ייעודה, שהוא תיקון עולם. האורתודוקסיה, לעומת זאת, גרסה שדווקא בעת הזו חשוב לשמר את הנבדלות היהודית באמצעות "הקפאת" המנהג וההלכה, על מנת שהיהדות תמשיך לשרוד גם בעולם המשתנה. האורתודוקסיה הזהירה – ובמקרים רבים אזהרותיה אומנם התממשו – שהתאמת אורח החיים היהודי לסביבה המודרנית תוביל להתבוללות ולעזיבת הדרך היהודית, שכן הדור הצעיר יימשך אחר התרבות הכללית וייטוש את מסורת בית אבא.

ואולם חרף המחלוקת העמוקה בין הרפורמים והאורתודוקסים, לשתי הגישות יש בסיס משותף, והוא תפיסת היהדות כמיעוט העומד מול חברת רוב, בעלת תרבות זרה. הראשונים רוצים להשתנות והאחרונים לשמר, אבל שניהם מגיבים לאותה מציאות ומבקשים את אותה מטרה: לבטא את היהדות בצורה הנכונה ביותר במרחב הזר, הלא יהודי. מציאות זו מצמיחה שניות בחיי היהודי, כאשר היא מבחינה בין המרחב התרבותי האישי שלו ובין המרחב הכללי, בין אם ביקש להתערות בו ובין אם ביקש להתנזר ממנו. כך צומחת גם ההבדלה בין שפת היום־יום לשפת הקודש, חוזה חברתי כללי מול חוזה חברתי יהודי, זכויות אזרח מול זכויות קהילתיות, ומתפתחים קודים תרבותיים השייכים למרחב הכללי לצד קודים תרבותיים השייכים לקהילה היהודית הפנימית. בין אם בוחרים באינטגרציה ובין אם בהתבדלות, השניות הזו מתקיימת כל העת.

שניות זו גרמה לכך שבעולמם של יהודי חוץ לארץ, היהדות מתבטאת בעיקר במסגרת הקהילתית. יהודי ללא שיוך קהילתי יתקשה לשמור על זהותו, שכן זו תלויה בבית הכנסת, בקהילה ובמוסדותיה. בלעדיהם הוא יופקר וייסחף בתרבות הכללית, הלא־יהודית. במציאות כזו יש חשיבות גדולה לקביעת זהותם הזרמית של אותם מוסדות, והאסטרטגיות השונות לקיום היהודי בחברת הרוב הלא־יהודית הן שמגדירות את יהדותם של חברי הקהילה. לכן אנו מוצאים הפרדה טוטלית בין הזרמים. אורתודוקסי לא ילמד כתבים רפורמיים ולהפך. סידור התפילה יהיה אחר, וכך גם הדמויות הרבניות. בעיני היהודי האורתודוקסי, הרפורמה היא סטייה מהיהדות ולכן פסולה מעיקרה. מן העבר השני, אצל הרפורמים נמצא אולי סובלנות גדולה יותר כלפי האורתודוקסיה, אבל בסופו של דבר גם הם יחשיבו עצמם כביטוי ההולם של יהדות זמננו.

איום או אתגר

האם מתחים אלה, שבין הרפורמה לאורתודוקסיה, רלוונטיים לציבור היהודי בארץ? עבור הקהילה החרדית, ייתכן שהתשובה לכך היא חיובית. הקהילה החרדית משמרת במובנים רבים את הקיום היהודי הגלותי בארץ. המרחב החילוני הוא מבחינתה ישות תרבותית זרה, שמזוהה כאיום. בתפיסה החרדית אין הבדל גדול בין איום ההתבוללות ובין איום היציאה בשאלה. לכן יש להגביה את חומות הדת ככל הניתן ולשמר את השפה הפנימית הייחודית, לבל תתערבב עם שפת התרבות העברית הכללית. כל מי שיציג סימנים של הבקעת החומות או הנמכתן, יסומן כאיום ויכונה "רפורמי".

על התפיסה הזו הציונות הדתית חולקת באופן עמוק, בראש ובראשונה ביחס לחברה היהודית החילונית. הציונות הדתית רואה בעמדה הציונית, גם בגרסתה החילונית, מימוש של חזון יהודי אותנטי. היא מכירה בערך הדתי שקיים בעצם השיבה לציון, אף שהוא מובל בידי מחללי שבת. משום כך מדינת ישראל והחברה הישראלית הכללית אינן נתפסות כזרות לקיום היהודי האותנטי, אלא כממלאות חלק חשוב במימושו. כהמשך לכך, הציונות הדתית נוטלת על עצמה את אתגר ההשתלבות במדינה ובחברה הכללית, מתוך שאיפה לחבר בין המסורת הדתית ובין המציאות הארצישראלית. מה שנתפס אצל החרדים כאיום, נתפס אצל הציונות הדתית כאתגר.

הציונות הדתית אינה מתמקדת בהתבדלות ובהגבהת החומות אלא להפך – בכינון גשרים תרבותיים ורוחניים בין מגזרים, במטרה לשלב כוחות כדי לכונן יחד את האומה הישראלית. דבריו המפורסמים של הראי"ה קוק על שלושת הכוחות שמתאבקים באומה הישראלית – הקודש, האומה והאנושיות, מציבים את האורתודוקסיה באופן הפוך מכפי שהיא נתפסת בעדה החרדית ובחוץ לארץ. האורתודוקסיה, שמבטאת את השאיפה לקודש, אינה הייצוג הבלעדי של היהדות אלא רק כוח אחד שמבטא את היהדות המתחדשת בארץ ישראל. תפקידה הוא לשתף פעולה עם הכוחות האחרים (וגם להכיר במגבלותיה) כדי לכונן את יהדות זמננו. זו תודעה של חיבור ושיתוף, לא של התבדלות וניכור.

אבל כדי שהאורתודוקסיה תוכל לעשות זאת בארץ, אנשיה צריכים להרחיב את מבטם. אי אפשר לבנות גשרים ולחבר בין תנועות ומגזרים כשאנו כלואים בתפיסה עצמית אקסקלוסיבית, השוללת את הלגיטימיות של מי שאיננו כמונו. השימוש בשיח זרמי, הלקוח מיהדות ארה"ב, מכניס אותנו לתפיסה שכזו, ומונע בפועל את האפשרות להיפתח לרעיונות ומגזרים אחרים ולכונן חיבורים.

וכאן מגיע העיקרון המכונן השני של הציונות הדתית. השיבה לארץ ותקומת עם ישראל כעם ריבוני בארצו מחייבות את תקומתה של "תורת ארץ ישראל". תורה זו איננה מכונסת לקהילה אלא הופכת לציבורית־לאומית. המצוות וההלכה אינן נשארות במרחב הפרטי בלבד, אלא יוצאות ומעצבות מרחב ציבורי כללי. בנוסף, השפה הדתית מנהלת דיאלוג עם התרבות הכללית ומאמצת ערכים ורעיונות נעלים מתוכה. כך נוצרת אינטגרציה בין היהדות שהאדם מקיים בבית ובין זו שהוא חווה במרחב הכללי.

אין זה מקרה שאותו הרב קוק שדיבר על שלושת המחנות שפועלים בימינו, גם ביטא בהגותו יחס חיובי לערכים מודרניים כמו חופש והתקדמות. היציאה מן המגזריות הוציאה לחירות גם את המחשבה. הרב קוק עיצב שפה דתית שמוצאת את הקודש גם מחוץ לגבולות האורתודוקסיה. בכך הוא גיבש מצע רוחני עמוק, שיוכל לחבר בין הכוחות השונים היוצרים את יהדות זמננו בארץ ישראל. תפקיד ההלכה, בהקשר הזה, הוא לתת ביטוי במעשה לאותם רעיונות ואמונות.

האם בתפיסת עולם שכזו יש לעסוק בפסילת אישים, רעיונות ושיטות, או שמא יש לנסות למצוא בהם נקודות מפרות? אמת, מי שפועל בניגוד לאינטרס של האומה הישראלית, דינו להידחות. איננו נאיביים. אבל מי שנוטל חלק במפעל הציוני ותורם לו, מי שמחובר לזהות היהודית ומציע זוויות חדשות להתחדשות היהודית – האם דינו להיקרא רפורמי? האם תודעה מאוימת שכזו תוכל להצמיח את "תורת ארץ ישראל"?

משטרת מחשבות

הבה נפרוט שאלות אלו לפרטים. מה החשש של אותם המזהירים מפני רפורמה? שהדור הצעיר יתבולל? והרי כמעט אין התבוללות בארץ. אנו חיים במרחב יהודי בטוח יחסית. ואף שישנם כמה מאות אלפים של לא־יהודים על פי ההלכה בישראל כיום, האם קולא הלכתית כזו או אחרת היא שתסלול את הדרך לנישואים איתם, או עצם החיים המשותפים בצבא ובשוק העבודה? האם הציונות הדתית לא צריכה להתמקד בקירובם וגיורם, במקום לראות בהם איום?

על פי הסקרים, יהודי חילוני ממוצע כיום במדינת ישראל חווה יום כיפור (רוב היהודים בישראל צמים), עורך ליל סדר, לא עובד בשבת, מקבל חופש בחגים, חי את הלוח העברי (לצד הלועזי), זוכה לקבורה דתית, יונק יהדות במידה כזו או אחרת במערכת החינוך הממלכתית, דובר את שפת הקודש, אוכל כשר במוסדות הממלכתיים, וחי במדינה שסמלה הוא מנורת המקדש ודגלה נצבע בצבעי הטלית. היהדות בארץ היא ציבורית, וגם החילוני המובהק ביותר לא יכול להתחמק ממנה.

אכן, דתיים רוצים שילדיהם יישארו דתיים ולא יהפכו לחילונים. אבל האם חשש זה מצדיק את השימוש בטרמינולוגיה כה חריפה, הנושאת את דמיוננו לעבר מה שכונה "השואה השקטה"? האם נכון להשוות את איום ההיטמעות בגויים לאיום היציאה בשאלה בתוך מדינה יהודית, עם תרבות יהודית ופרהסיה יהודית, כאשר רצוננו הוא לבנות גשר בין המגזרים? איזה מסר סמוי אנו מעבירים בכך – שחילונים הם כמו גויים?

החשש והפחד מפני הרפורמה מעקרים את הסיכוי לצמיחתה של הרוח. תורה חדשה, כתורת חיים, המתפרסת על כלל תחומי החיים ולא מתכנסת לריטואלים דתיים, יכולה לצמוח רק במקום בטוח. כשאדם מצוי בחוסר ביטחון, הוא לא יכול להיות מי שהוא. עליו לגונן על עצמו. לעומת זאת, מי שחש בבית ובטוח בזהותו, יכול לפרוח ולממש באמת את כוחות חייו. זו המשימה שהטילה ההשגחה העליונה על יהדות ארץ ישראל. יהדות זו אינה אורתודוקסית וגם לא רפורמית. היא אינה זרם וגם לא כת. זו יהדות של בית – תנועה רוחנית של אנשים שהגיעו לביתם וכעת יכולים להפריח כוחות שנחסמו במשך שנים רבות. זה המקום שממנו יכולה לצאת תורת ארץ ישראל, שתוביל לתיקון עולם שלם.

הכנסת החלוקה בין אורתודוקסיה לרפורמה לשיח הציוני־דתי מנוגדת לאתגר הגדול של יהדות ארץ ישראל. היא הופכת אותה מיהדות של בית ליהדות של זרם, של קהילה ושל כת, וגורמת לה לפחד מאיומים במקום להעז לחשוב גבוה ורחב. איך תצמח תורת חיים תחת איומים של משטרת המחשבות? איך תוכל להתקיים יהדות של חיים אם רבנים יפחדו להביע את עמדתם או להעלות שאלות לדיון? סגנון כזה שומר אולי על יהדות חוץ לארץ לבל תתבולל, אבל הוא אסון ליהדות הארצישראלית, השואפת לצאת מגבולות הקהילה הדתית – אל כלל החברה הישראלית ומשם לכלל העולם.