אבק הבחירות כבר מתחיל לשקוע, המשא ומתן הקואליציוני טרם התרומם, וזמן הביניים הזה מאפשר להתבונן מעט במה שהיה כאן בשנה וחצי האחרונות. נדמה שלא נתַנו את הדעת על אחת התוצאות החיוביות של ממשלת בנט־לפיד, ואולי החשובה שבהן: הלכידות המפליאה של מחנה הימין באופוזיציה.
בימים כתיקונם לא חסרים במחנה מתחים. למרכיביו השונים יש היסטוריה של קטטות הדדיות, תככים, איומים והשמצות. בליכוד, למשל, חושבים שהדתיים הלאומיים רואים הכול דרך עדשת ההתנחלויות. המפלגות החרדיות מעוניינות בתקציבים, בעוד הליכוד דוגל בכלכלה חופשית. הדתיים הלאומיים מבקרים את החרדים שאינם שותפים לעול הביטחוני והכלכלי וכועסים על הליכוד משום שאינו ימין אמיתי, והחרדים חושבים שהמתנחלים מסכנים את עם ישראל בהזיותיהם הגאוליות.
גם רסיסי הרסיסים מלאים בתרעומת. דגל התורה הליטאית ואגודת ישראל החסידית, המאוגדות ביהדות התורה, חלוקות בשאלות השקפתיות ומחנאיות. מפלגת הציונות הדתית כוללת את נעם, הרואה עצמה כנושאת הבלעדית של דבר ה' בעולם ומקדשת את מוסדות המדינה, לצד עוצמה יהודית האנרכיסטית, כאשר בתווך נמצאים דתיים מן השורה שמתרחקים מכל אלה.
לנוכח הניגודים הרעיוניים הללו, מפליא שהגוש הזה פעל הפעם כמכונה משומנת והצליח להפיל את הממשלה. רבים העריכו שמערך הכוחות הזה לא ישרוד. ממשלת בנט־לפיד אף הזדרזה להעביר חוק המאפשר פיצול סיעה גם בפרישת ארבעה ח"כים, בהנחה שיימצאו בליכוד עריקים שימאסו בישיבה באופוזיציה ויעדיפו את מנעמי השלטון. היו גם מי שהעריכו שהחרדים לא יעמדו בלחצים הכלכליים וינטשו את גוש הימין (שהרי חלקם כלל אינם ימנים) תמורת תקציבים למוסדותיהם. אבל התחזיות התבדו, והפוליטיקאים הקריבו את האינטרסים המגזריים והאישיים לטובת קיומו ולכידותו של הגוש. לא היו עריקים ואיש לא שיחק משחק כפול. איך קרה שכולם גילו עמידות ודבקות שכזו?
אומנם מובילי המחנה הם מהאנשים החכמים והמנוסים ביותר בשדה הפוליטי, אבל לא רק תחכום ושכנוע מנעו התפוררות אל מול פיתויי הקואליציה. מעשי הממשלה היוצאת והרטוריקה שלה הצטברו למסה קריטית, שזעזעה רובד פנימי בציבור היהודי. פרט לפרט הצטרף: יחסו של ליברמן לחרדים, הנפת דגל הלהט"ב על משרדי ממשלה, החבירה לשונאי ישראל, הרמיסה הפומבית של השבת ושל חג הפסח, ההסתערות על הממסד הדתי, ביטול כללי המשחק הדמוקרטי – הכול היתרגם לצליל חד של אזעקה. יהודים מכל המגזרים שמעו אותו, ובתגובה בת אלפי שנים נקבצו ונקהלו לעמוד על נפשם היהודית.
פתאום כל הפלגים גילו שגם אם הם חלוקים זה על זה ושונים זה מזה באלף ואחד נושאים, המכנה המשותף גדול משידעו, והקדוש והיקר להם חשוב מהמפריד. היה קצת מוזר לראות נשים בלבוש חשוף מוחות על הפגיעה במעמד הרבנות הראשית, ולשמוע את נציגי החרדים מסבירים שאי אפשר לקנות אותם בכסף לישיבות, אבל המוזרויות האלה הלכו והתרבו. היו אלה ביטויים של קונצנזוס יהודי, אמורפי מאוד אבל גם אותנטי מאוד. אחדות גוש הימין לא הייתה רק כלי פוליטי. היא שיקפה את הרגשתם של רבים, שנוכחו פתאום עד כמה יהדותה של המדינה חשובה להם.
סביר להניח שעם חזרת הימין לשלטון ידעך הקרב על זהותה של המדינה, והמחלוקות הפנימיות יוצתו מחדש. במהרה נחזה בליכוד מתבדל מהקיצונים, ובמתנחלים יוצאים להפגין נגדו. הר המור תחרים שוב את כל מי שמעז לחשוב אחרת ממנה, והחרדים יחזרו לריב בינם לבין עצמם ולהטיל רפש בציונות הדתית. כולם יתדרכו נגד כולם, ועולם כמנהגו ינהג. אבל מותר גם לקוות שה"יחד" של התקופה הזאת יותיר את רישומו. אולי, בלי ששמנו לב, נזרע כאן הזרע לאחדות ישראלית אמיתית, שותפות של כל מי שרואים במדינה חלק מהרצף היהודי, ורוצים שלא תישכח תורה מישראל ושהמחויבות למסורת ולאמונה תוסיף לפעום.
מי ייתן והזרע הזה ינבוט, ובצד ההתגוששויות הקבועות יפרח כאן גם שיח אחר, שיכיר במה שמחבר את כולנו מעבר לכל ההבדלים, וינכיח את הייעוד הגדול של הקיבוץ היהודי כאן.
