אין ספק שההישג האלקטורלי הבולט של הבחירות הוא של מפלגת הציונות הדתית ובעיקר של איתמר בן־גביר. נתניהו עשה הכול כדי לשתות את קולותיו בישורת האחרונה, אבל הפעם הדבר לא צלח בידו.
ההישג של בן־גביר אינו מתמצה במספר המנדטים שבחרו בו; הוא הרחיב את המנעד של הפוליטיקה הישראלית. עד לאחרונה עמדותיו נחשבו מחוץ לקונצנזוס ולא ראויות לבוא בקהל. החיבור בין בן־גביר לבצלאל סמוטריץ', שכולו מעשה ידי נתניהו ולצרכיו הפוליטיים, הפך אותו ללגיטימי, ואִפשר לרבים בחברה הישראלית לחוש שיש מי שמבטא את קולם המושתק. התחושה של אובדן הגאווה הלאומית והחרדה מפני הערבים הלכו וגאו בשנים האחרונות. משנפרץ הטאבו ובן־גביר הביא לידי ביטוי את התחושות האלה, הוא זכה בכל הקופה, וגם שותפיו מהציונות הדתית נהנו מכך.
אבל ההישג הפוליטי של הבחירות האלה שייך כולו לבנימין נתניהו, שהראה לכל המלעיזים, ובהם כותב שורות אלה, שעדיין לא נס לחו. המאמץ שלו לארגן את הקואליציה שלו באופן מהודק, לפתור סכסוכים ומחלוקות ולוודא ששום קול לא ילך לפח – הוא שהביא לקואליציה שלו את הניצחון. היכולת הזו אינה רק פרי עבודה קשה; היא התאפשרה גם הודות לסמכות שיש לו בעיני כל הגורמים הפוליטיים והרבניים בקואליציה הזו.
הדבר בולט ביתר שאת כשמביטים במה שאירע למחנה השמאל והערבים. המחנה הזה לא הביא פחות בוחרים לקלפי, אבל חוסר הארגון שלו וחוסר הסמכות של יאיר לפיד הביאו לכך שהוא היה מפוצל ומפוזר, ואיבד את הקולות שהביא. מרצ והעבודה שהתמודדו בנפרד, הערבים שמיצו את כל אפשרויות הפיצול שלהם, והמאבק בין גנץ ללפיד על המועמדות לראשות הממשלה – כל אלה הביאו לכישלון הפוליטי של השמאל.
אבל כישלונו של השמאל נעוץ במישור עמוק יותר. מלבד רל"ב, אין שום רעיון אידיאולוגי מארגן למחנה השמאל. אפילו רעיון שתי המדינות כבר אינו רלוונטי, ורוב הציבור התפכח ממנו. אין שום דבר משותף בין גנץ ולפיד לערבים, או בין ליברמן למרצ והעבודה. כישלון מחנה השמאל נעוץ ברמה ההיסטורית ומתמצה במסקנה ששוב ניצחו היהודים את הישראלים. בניגוד למחנה נתניהו, שרעיון הזהות היהודית משותף לכולו ומאחד אותו, לשמאל אין רעיון מאחד. וכשברמה האידיאולוגית אין שום דבר משותף, הכישלון הפוליטי אינו מפתיע.
זה כנראה הלקח העיקרי שמחנה השמאל אמור להפיק מהבחירות האלה. הזהות היהודית, על כל המנעד שלה, מהחרדים דרך הכיפות הסרוגות ועד המסורתיים מצביעי הליכוד, היא הרוח המשותפת שנותנות עומק היסטורי ובסיס אידיאולוגי מוצק לקואליציית נתניהו. מרכיבים רבים מדי של מחנה השמאל מנוגדים לתוכן הזה. במישור המדיני, היעדר התודעה היהודית המפותחת מתבטא בנכונות לוותר על חלקי ארץ ישראל ובראייתה כאמצעי ולא כערך. ההיעדר הזה הוא גם המקור להתמסרות הקלה של השמאל לרעיונות הפוסט־מודרניים הפרוגרסיביים, הליברליים־רדיקליים. בתחום הזה לא מדובר רק במצביעי מרצ והעבודה; אם גם צה"ל נכנע לרעיונות פמיניסטיים קיצוניים ולאג'נדות להט"ביות, הרעיונות האלה חדרו גם למחנה השמאל־מרכז כולו. גם בתחום הרוח הלאומית ניכר החוסר בתודעה יהודית איתנה, בשיח על מדינת כל אזרחיה ובאובדן הגאווה הלאומית. הניתוק מהזהות היהודית הוא שמרחיק מהשמאל את הרוב היהודי, והוא שורש כישלונו.
מן הסתם מחנה השמאל נערך עכשיו לחזרה לבלפור, לכיכרות, לגשרים ולדגלים השחורים, ומתכוון לעשות לימין מה שהימין עשה לממשלה הקודמת: מסע הסתה, פלגנות ושנאה. בן־גביר וסמוטריץ' מצד אחד והחרדים מצד שני, ומעל כולם "הנאשם" בנימין נתניהו, יכולים לספק הרבה חומר למסע הפצת רעל כזה, אבל לא יהיו בו תבונה או בגרות, אלא רק ביטוי לבכיינות, ייאוש ושחרור תסכולים.
ברמה ההיסטורית, הזהות היהודית מנצחת. השמאל לא יוכל לה. גם לא בסיוע המגזר הערבי. עליו להפיק לקחים ולבנות את עצמו על בסיס חדש. זהות יהודית אינה בהכרח זהות דתית. רוב מצביעי הקואליציה שניצחה בבחירות אינם שומרי מצוות; הם יהודים בזהותם הלאומית והתרבותית. אם השמאל רוצה לחזור ולהיות רלוונטי לרוב הציבור הישראלי, הוא חייב להתחבר לזהות היהודית. הוא כמובן צריך לעשות זאת בדרכו שלו, אבל ללא עומק יהודי, לאומי, תרבותי והיסטורי, השמאל הישראלי הולך ומידלדל, מתמעט, מתפזר ומתפרק. בהיעדר בסיס יהודי שיפיח בו נשמה, גם התוכן החילוני החיובי והחיוני שהוא הביא לעם ישראל בדורות האחרונים הולך ומתנוון. ככה לא בונים מדינה.
