את הקריאה לממשלת אחדות בראשות שלוש המפלגות המרכזיות – הליכוד, המחנה הממלכתי ויש עתיד – העליתי כאן כבר לפני כחודשיים. זו הייתה הדרך המוצלחת יותר להפסיק את הפארסה המסוכנת של אינסוף מערכות בחירות. משמעותה אומנם הייתה שחוטא, שפוצץ ממשלת אחדות רק כדי להשיג 61 לממשלת ימין, יצא נשכר. אבל גם אם נתניהו לא חושב על האינטרס הלאומי, אין סיבה שכולנו ננהג כמותו.
אפשרות ממשלת האחדות הולכת ומתרחקת. לגוש הימין יש 64 מנדטים, ולמפלגת הציונות הדתית יהיו יותר מנדטים מאשר למחנה הממלכתי. נתניהו לא יוכל, גם אם ירצה, להחליף את בן־גביר בגנץ. הוא עדיין יוכל ללחוץ על סמוטריץ' להתפצל מבן־גביר ולהסכים לכניסת גנץ.
אף שאמרו שפניהם לאופוזיציה, אנשי המחנה הממלכתי צריכים בכל זאת להיכנס לממשלה כזו; במיוחד אם הם כנים בסיסמתם "ישראל מעל הכול". למען האמת, ראוי שייכנסו אפילו לממשלה עם בן־גביר, אם יוכלו למתן אותה.
כי הרגע הזה הוא מכריע. זה לא שמחר בבוקר ערבים יוכנסו למכלאות, ועיתונאים לא יוכלו לדבר או לכתוב בחופשיות. אבל זה המשכו של תהליך מסוכן, שעלול להיות מסוכן עוד יותר. אפילו אם בן־גביר לא יעשה שום צעד למימוש משנתו, אנחנו חיים בעולם של דימויים, שבו עצם כניסתו לממשלה כבר מרעידה את יחסי ישראל והקהילה הבינלאומית. קל וחומר אם יפעל, בוודאי כשר לביטחון הפנים, למימוש משנתו, ואין סיבה להניח שלא ירצה לעשות זאת. נכון שמשנתו כבר אינה כוללת חוקים גזעניים בעליל כמו שהציע רבו. אבל גם שינוי דרמטי מדי בהוראות הפתיחה באש ובחסינות לחיילים, שיגביר את מספר ההרוגים וימנע חקירות לגבי הליכי הירי, עלול לסבך את ישראל במרי ערבי רחב ובדעת הקהל הבינלאומית.
גם התהליכים הפנימיים בחברה הישראלית עלולים להיות משמעותיים. אם התיקונים במעמד מערכת המשפט לא יהיו ענייניים אלא נקמניים, שוב תתערער דמותה הדמוקרטית של ישראל כלפי פנים וחוץ. יותר ישראלים יתקשו לשאת את פניה החדשות של המדינה ויעזבו את הארץ, ואז תוכשר הקרקע, גם אלקטורלית, לשינויים דרמטיים הרבה יותר בדמותנו הדמוקרטית.
לכן נתניהו וסמוטריץ' גם יחד צריכים לפעול להרחבת הממשלה עם מפלגות המרכז. וגם אם ממשלה רחבה לא תצא לפועל, על שני הצדדים לנהוג כאילו קמה. זה אומר, מצד ימין, המשך הדאגה המתמדת שלא לפגוע בחפים מפשע בזמן פעילות ביטחונית, וחקירת הפגיעה בחפים מפשע (כולל העמדה לדין, במקרה של ירי מכוון או רשלני); וקידום שינויים במערכת היחסים בין רשויות השלטון וחקיקה הנוגעת לחיים הדמוקרטיים בישראל, רק מתוך משא ומתן עם המרכז והסכמה רחבה.
זה נכון בייחוד בענייני דת ומדינה. ההבטחה של נתניהו לחרדים בסוגיית לימודי הליבה חייבת להתבטל, וכך גם כל שינוי נוסף בסטטוס־קוו הבעייתי ממילא בענייני דת ומדינה. מצד מפלגות המרכז והשמאל, גישה כזו מחייבת יחס ענייני לממשלה החדשה: לא לבקר אותה על עצם קיומה, אלא על מעשיה ומחדליה; להתנגד בתוקף לכל יוזמה בעייתית שלה במתח העדין בין מדינה יהודית ודמוקרטית, אבל לשתף פעולה בכל הנוגע לחקיקה שטובה למדינה – אכן, בניגוד משווע להתנהלות נתניהו והאופוזיציה בקדנציה הקודמת.
השינויים העיקריים שנדרש בהם שיתוף פעולה בין המפלגות הגדולות הם השינויים הממשליים: לא רק ביחס למעמד מערכת המשפט, אלא גם לגבי התיקונים החיוניים בשיטת הבחירות והממשל שלנו, שימנעו את סחטנות המפלגות הקטנות. בראש ובראשונה, הקביעה שמנהיג המפלגה הגדולה ביותר בבחירות הופך אוטומטית למרכיב הממשלה. כך יתכנסו כמה שיותר מצביעים סביב שתי מפלגות גדולות.
למי שמפקפק בחשיבות הצעדים שהוזכרו כאן, כדאי לזכור את עוצמתה של הדיאלקטיקה ההיסטורית: מי שמושך חזק מדי לכיוון אחד, בהכרח יביא לתנועת המטוטלת בזמן כלשהו לקיצוניות שנייה. זה כבר קרה השבוע: הטרור הפנימי בישראל הביא לזינוק בכוחו של בן־גביר, וזה בתורו הזניק את ההצבעה לבל"ד.
