ניצחונו המובהק של הימין בבחירות לכנסת אינו נובע מיתרון ניכר במספר המצביעים. המספר הסופי של המצביעים לכל אחד מהגושים עדיין אינו ידוע במדויק, אך הפער לטובת מחנה הימין קטן מאוד – כמה אלפי קולות, וגם זאת רק בהנחה שמצביעי רשימת הבית היהודי הם חלק מהימין. ציבור המצביעים הישראלי מחולק חצי־חצי בין תומכי נתניהו למתנגדיו בדיוק כמעט מושלם. אלא שאפילו בישראל, שנהוגה בה שיטת בחירות יחסית, הפרלמנט לעולם אינו משקף במדויק את התפלגות קולות המצביעים בין המפלגות והמחנות.
במרבית מדינות המערב, כידוע, הקשר בין חלוקת הקולות בבחירות ובין התפלגות המושבים בפרלמנט הוא מקרי כמעט. כל ילד בריטי יודע שמפלגה איננה צריכה לזכות ברוב קולות המצביעים כדי לשלוט באופן מוחלט בפרלמנט. בחישוב פשוט אפשר להראות שדי בהרבה פחות ממחצית הקולות שם כדי לזכות ב־51 אחוזים מהמושבים. אם רק שתי מפלגות מתחרות על קולות המצביעים, דרושים למפלגה הזוכה מעט יותר מרבע מהקולות לצורך הגעה לרוב מוחלט. אם בבחירות משתתפות שלוש מפלגות או יותר, אפשר תיאורטית לנצח בעזרת פחות מ־20 אחוז מהקולות.
בישראל, שכולה "מחוז בחירה" אחד וחלוקת המנדטים בה יחסית, הפער הזה בלתי אפשרי. אך גם בארצנו הקטנטונת היחסיות אינה מושלמת. בעבר, כשאחוז החסימה עמד על אחוז אחד בלבד, השפעתו על חלוקת המנדטים הייתה קטנה. בשנים האחרונות, לאחר שהוא הועלה בהדרגה ל־3.25 אחוזים, אחוז החסימה מכריע מערכות בחירות.
הדוגמה הזכורה ביותר היא הבחירות לכנסת ה־21, כאשר המפלגות של פייגלין ובנט נותרו מתחת לאחוז החסימה ונוצר התיקו הנורא. בבחירות השבוע חזרה אותה התופעה, אך הפעם היא פגעה במחנה היריב. בימין "בוזבזו" כ־50 אלף קולות בלבד על רשימת הבית היהודי בראשותה של איילת שקד, אך במחנה המרכז־שמאל־ערבים נותרו מתחת לרף יותר מ־250 אלף קולות. וכך, פער של אלפי קולות בהצבעה הפך לפער של מאות אלפי קולות בחלוקת המנדטים בין הגושים.
התודות כולן מגיעות ללא ספק לאדריכל, יו"ר הליכוד בנימין נתניהו, שהשקיע שעות רבות ב"ארגון" המחנה בראשותו. מנהיג הגוש הנגדי, ראש הממשלה יאיר לפיד, בחר להתמקד אך ורק בחיזוק מפלגתו. הוא הזניח את כל השאר, והתוצאות בהתאם. לפיד היה יכול "לתפור" בקלות הסכם בין העבודה למרצ, תמורת שריון מקום ברשימתו לשני נציגים, אחד מכל אחת משתי המפלגות. בניגוד לנתניהו, הוא לא היה זקוק לאישורו של איש למהלך כזה, אלא לאישור עצמו בלבד. מהלך כזה היה מונע את אובדן קולותיה של מרצ וממקסם את ניצול הכלי של הסכמי העודפים. במקום זאת העדיף לפיד לקחת את הסיכון לאובדן קולות, ומה שיכול היה להשתבש אכן השתבש. גם את פיצול הקולות במגזר הערבי, שפגע קשות בגוש השמאל, לא ניסה לפיד למנוע. התוצאה היא שיש עתיד חזקה מאי פעם, אך מחנה השמאל מפורק ומרוסק.
