ניצחונו המובהק של הימין בבחירות והרוב הפרלמנטרי שהוא צפוי ליהנות ממנו בכנסת ה־25 מטילים על מנהיגיו סדרת משימות לא קלות. רשימת ההתחייבויות שניתנה למצביעי הימין ארוכה, ומימושה יחייב מהלכים מורכבים והתגברות על מכשולים קשים וסבוכים.
תיקון מערכת המשפט, חיזוק ההתיישבות, ביצור הביטחון והשבת ביטחון הפנים – אלה רק חלק קטן משלל האתגרים שממשלת הימין תידרש לטפל בהם בנחישות ובמהירות. אולם לצידם חייבת הממשלה הבאה לתת את דעתה למשימה חשובה לא פחות, שאינה מופיעה באף אחת מן הרשימות: מיתון הקיטוב הפוליטי במדינת ישראל.
קיטוב פוליטי אין פירושו שוני בעמדות. במדינה דמוקרטית ריבוי דעות בסוגיות החשובות שעל הפרק הוא לא בעיה אלא ברכה. מותר ורצוי לנהל דיון ציבורי ער ואף סוער על מדיניות רשויות השלטון. אפילו התרחבות פערי העמדות בין קבוצות בחברה אינה בעייתית כשלעצמה. הקיטוב נוצר כשפערים בעמדות הפוליטיות נעשים עילה לשנאה הדדית.
בארה"ב בשנות החמישים, הורים לבנים מהמעמד הבינוני שבנם בישר להם שבכוונתו להתחתן עם כלה אפרו־אמריקנית היו עושים כל שביכולתם למנוע את החתונה. לעומת זאת, הורים מצביעי המפלגה הדמוקרטית שבתם סיפרה שבכוונתה להתחתן עם רפובליקני היו מושכים בכתפיהם באדישות. דעתם על עמדותיו של החתן המיועד לא השפיעה על יחסם האישי כלפיו. מחקרים עדכניים שנעשו בארה"ב מעידים שכיום המצב הפוך בדיוק. צבע העור נעשה חשוב פחות (וטוב שכך), בשעה שפערים בעמדות פוליטיות מעוררים תיעוב ושנאה.
מחקר הקיטוב הפוליטי בישראל מפותח פחות. אך המחקרים המעטים שנעשו, בעיקר באמצעות ניתוח השיח ברשתות החברתיות, העלו שהמצב בארץ דומה, והקיטוב הפוליטי הולך ומחריף. כל צד מאשים את הצד שכנגד בהסלמה, אך האשמות הדדיות אינן משפרות את המצב. הממשלה אינה אמורה לחנך את אזרחי המדינה, אך היא יכולה לעשות רבות בכלים העומדים לרשותה כדי להפחית מתחים ולמתן את מפלס השנאה והתיעוב שבין המחנות.
