אלפי עיתונאים הגיעו השבוע לסינגפור לסקר את פסגת טראמפ-קים. כולם ידענים, כולם מומחים, לכולם קשרים ענפים בחלונות הגבוהים ביותר. וכולם, ללא יוצא מהכלל, מלמלו השבוע בעיקר שתי מילים: "לא יודע". שמענו את צמד המילים הכל-כך אנושי הזה – ועם זאת המאוד לא שגור בפיהם של אותם עיתונאים – כל כך הרבה פעמים, שבשלב מסוים עברה המחשבה בראש שאם כך, לשם מה נסעתם אלפי קילומטרים. הם לא ידעו לאן יוצא קים בסיורו הלילי בעיר-מדינה, ולא ידעו מה צפוי להיות בפגישה. לא ידעו שבסיומה תהיה חתימה הדדית על מסמך, וכשידעו סוף סוף – לא ידעו מה כתוב במסמך.
זו כנראה הסיבה שבגללה ברק אובמה, ביל קלינטון או ג'ורג' בוש – ולמעשה כל אישיות אחרת מלבד דונלד טראמפ – לא יכולים היו להגיע לפגישה עם מנהיג הדיקטטורה האכזרית של צפון קוריאה, ואולי להשיג התקדמות בדרך לנטרולה מנשק גרעיני. בעולם שבו כמעט הכול צפוי מראש, העיתונאים מתודרכים בקביעות והאג'נדה ידועה ומשורטטת ברזולוציה הגבוהה ביותר – היתרון הפסיכולוגי והאסטרטגי עובר לידי הצד התזזיתי, המטורף, זה שלא חייב כלום לאף אחד. הוא משול לספינת טילים קטנה וזריזה שמסוגלת לנווט במהירות ולשנות כיוון כמעט באופן מידי, לעומת נושאת מטוסים עצומה וכבדה. לנושאת המטוסים – ארה"ב – יש כמובן יותר נשק ויכולת תקיפה, אבל הסרבול שלה ויכולת התמרון המוגבלת מעבירים במידה לא מועטה את היתרון לסטי"ל הקטנה, הלא היא צפון קוריאה. וכשהספינה הקטנה הזו נושאת עליה טילים גרעיניים, המצב נהיה מסובך עוד יותר.
ואת המצב הזה פתר – לפחות בהצליחו לקיים את הפסגה – דונלד טראמפ באמצעות הפיכתה של ארה"ב לקצת יותר סטי"ל וקצת פחות נושאת מטוסים. אישיותו השונה כל כך מכל נשיאי ארה"ב שקדמו לו, תיעובו המופגן כלפי התקשורת הממוסדת, יכולתו לשנות אהבות לשנאות וההיפך בתוך ימים ספורים, ההסתכלות על העולם בעיניים עסקיות – כל אלה גרמו לקים ג'ונג און להבין שהפעם מדובר במשחק חדש לגמרי. בפעם הראשונה מאז הקים סבו את אחת המדינות הנוראיות, המדכאות והעניות ביותר בעולם, יתרונו של מנהיגה בהיותו "המשוגע של העולם" כבר לא בלעדי. בחושיו ההישרדותיים המפותחים הבין הדיקטטור הצעיר שהאדמה תחתיו רועדת, רק שהפעם באמת.
וכאן בדיוק מגיע ההבדל בין שני הצדדים, שיכריע לאן העולם הולך מכאן והלאה ביום שאחרי הפסגה. וזהו ההבדל העצום בין שתי המדינות האלה, שקים ג'ונג און כנראה מתחיל להפנים. טראמפ אולי תזזיתי ולא צפוי, אבל מאחוריו עומדת מעצמת על דמוקרטית וחזקה, שתושביה ילכו בעוד פחות מחצי שנה לבחירות לקונגרס ובעוד שנתיים וחצי אמורים להחליט אם יבחרו בו מחדש אם לאו. ומטרת העל של המעצמה הזו היא לראות את צפון קוריאה מפורזת מנשק גרעיני.
מטרתו של קים הפוכה לגמרי, והיא לשמר את כוחה הגרעיני של ארצו, זה שהושג על חשבון עשרות מיליוני נתיניו האומללים, נטולי זכות הבחירה והגוועים ברעב. כאן הקווים שוב מתפצלים, והקו של ארה"ב חייב להיות על העליונה. אם הדבר אכן יקרה בסופו של דבר בעקבות הפסגה שהסתיימה הבוקר בחתימה על מסמך מוסכם – טראמפ יוכיח שוב את עליונות האלתור על פני המסודר, ניצחון התזזיתיות על המחושב, יתרון המזג החם והסוער על תיאוריות אקדמיות משוכללות.
התמונה של קים וטראמפ מקבלים פרס נובל לשלום מידיהם של כמה צפון אירופים קפוצים וחמורי סבר נעשתה הבוקר לסבירה מתמיד, ואם אכן כך יקרה ייאלצו שוב ההיסטוריונים לכתוב מחדש את ספריהם. ואם לא? אנחנו לא יודעים. ממש כמו אלפי העיתונאים שמתחילים לעזוב בשעות אלה את סינגפור.
