חוסר הנחת ממצב מערכת היחסים בין רשויות השלטון השונות במדינת ישראל איננו חדש. שאיפתם של רבים ממצביעי הימין לראות שינויים ורפורמות בכל הנוגע למערכת המשפט מוכרת וידועה. מי שהפך את הנושא לדגל הוא כמובן יו"ר מפלגת הציונות הדתית, ח"כ בצלאל סמוטריץ' שהציג בעניין משנה סדורה ותכנית פעולה ברורה במהלך מערכת הבחירות. ראש הממשלה נתניהו, מנגד, היה מאז ומעולם מסויג מכל שינוי בנושא, ואף דאג לבלום בעבר באופן אישי יוזמות מסוג זה. נתניהו נהג להיעזר לשם כך במפלגות שאינן מפלגות ימין מובהק שהיו חברות בכל הקואליציות שלו עד כה. מבנה הקואליציה החדשה המסתמן כעת, הכולל רק מפלגות מגוש הימין, מזמן לנתניהו אתגר בתחום, וככל הנראה ייאלץ אותו לאפשר את העברתן של לפחות חלק מהרפורמות שבעבר בלם בהצלחה.
אז מה עומד על הפרק, מה יקרה בקרוב ומה יידחה לעת מצוא?
פסקת ההתגברות – עליה כבר כתבנו כאן בפירוט לפני מספר ימים, היא המהלך בעל הסיכוי הגבוה ביותר להיות מאושר כבר בקרוב. מטרתה, בקיצור, לאפשר לכנסת לחוקק מחדש חוקים שפסל בית המשפט באופן כזה שלא ניתן יהיה לפסול אותם בשנית. הסיבה לסיכוייה הגבוהים היא הדרישה החרדית האולטימטיבית לחוקק אותה, כתנאי לכל הקמת קואליציה. הסיבה שבגינה החרדים מעוניינים כל כך בפסקת ההתגברות היא משבר חוק הגיוס. לפני למעלה מחמש שנים נתן בית המשפט העליון החלטה דרמטית, הפוסלת את "חוק הגיוס" כפי שחוקק באותה העת, אשר נועד להסדיר את גיוסם של חלק מהחרדים ואת הפטור ליתר. בעקבות שורת מערכות הבחירות ושורת בקשות דחייה הפסילה טרם נכנסה לתוקף, אך החרדים יודעים שכל הסדר חלופי שיחוקקו נתון אף הוא בסכנת פסילה. לכן, כצעד מקדים הם דורשים להקדים תרופה למכה ולחוקק את פסקת ההתגברות, במטרה להבטיח שיוכלו להסדיר את המשך המצב הקיים בחקיקה. הסיכוי שנתניהו יצליח למנוע את החקיקה בנושא לא גבוה, על אף המחלוקות הפנימיות בתוך הקואליציה בדבר המודל הרצוי.
פיצול תפקידי היועמ"ש – הוא נושא שעליו יש קונצנזוס תיאורטי חוצה מחנות פוליטיים, אך בכל פעם שהנושא מגיע לבחינה מעשית קם קול זעקה. הראשון שניסה לבצע את המהלך באופן מעשי, ולהפריד בין תפקיד היועץ לממשלה ובין תפקיד התובע הכללי היה שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן ז"ל, ערב מינויו של עו"ד יהודה וינשטיין ליועמ"ש. נתניהו, ששב רק כשנה קודם לכן לכס ראש הממשלה בלם את הפיצול, ומאז הדבר לא התרחש. הנושא עלה גם לקראת מינויו של מנדלבליט ליועמ"ש ונגנז מיד, ואף שר המשפטים היוצא, גדעון סער, הבטיח לבצע את הפיצול אך לא עשה דבר בנושא. סער, יש לציין, הגדיל לעשות ונימק את מינויה של היועמ"שית הנוכחית בין היתר בכוונה לפצל את התפקיד, כך שהיעדר ניסיונה בתחום הפלילי לא יהיה לה לרועץ. בפועל זנח סער את הנושא לחלוטין. כעת יחזור הכדור למגרשו של נתניהו שחשש בעבר מאוד ממהלך שכזה, וכעת יצטרך להחליט האם להמשיך להתנגד או שמא דווקא לתמוך הפעם.
הגדרת מעמד היועץ המשפטי לממשלה – לא נעשתה בעצם מאז הקמת מדינת ישראל. יצירת התפקיד, בן הכלאיים המשפטי שנועד במקורו לאזן פוליטית את שר המשפטים, לא לוותה בהסדרה מקיפה שלו, ולמעשה עד היום הוא לא הוסדר. התוצאה: סדרת פסיקות של בג"ץ והחלטות עצמיות של היועצים לדורותיהם אשר הפכו את מוסד היועמ"ש למוסד השלטוני המחזיק בידיו את הכוח הרב ביותר במדינה. ניסיונות שנעשו בעבר להסדיר את מעמד היועץ בחקיקה ולקבוע כי תפקידו אך ורק לייעץ, נבלמו בשלב מוקדם ביותר. בין היתר כנראה מתוך חשש ל"נקמה" מצד היועץ בכובעו כתובע הכללי. בימין מקווים שפיצול תפקיד היועץ יאפשר להגדיר מחדש גם את תפקידו, אך ספק אם מהלך שכזה, שדורש גם עבודת חקיקה מקיפה, יוכל באמת להבשיל בתקופה הקרובה.
שינוי שיטת בחירת השופטים – הוא חלום ישן של הימין, שנועד לשנות את מאזן הכוחות הקיים כבר שנים, בו השופטים הם הכוח המכריע בתוך הוועדה. באופן כמעט משעשע, הדגם שאותו מבקשים כעת לשכפל בימין הוא זה שבו עשתה שימוש הממשלה היוצאת בוועדה לבחירת דיינים. הוועדה, שאת הרכבה שינו הפוליטיקאים כמעט ללא היכר, לא בחרה ולו דיין אחד, אך המודל כבר נקבע: שלושה שרי ממשלה, ושלושה ח"כים, לפחות אחד מן האופוזיציה. בהרכב כזה ייקל מאוד על כל קואליצייה עתידית לשלוט במינוי השופטים, גם אם לא יוענק לה רוב אבסולוטי בוועדה. העובדה שהתקדים כבר נקבע בקדנציה היוצאת בוועדה לבחירת דיינים, ואיש לא פצה פה או צפצף, תקל מאוד על העברת החוק. בחירת השופטים היא נושא קריטי, בין היתר משום שבמהלך הקדנציה הקרובה, בין השנים 2023 ל-2025 צפויים לפרוש מבית המשפט העליון ארבעה שופטים: אסתר חיות, ענת ברון, עוזי פוגלמן ויוסף אלרון. בחירת מחליפיהם תשפיע באופן מהותי על דמותו של בית המשפט העליון בשנים הבאות. ראש הממשלה נתניהו לא הביע עד היום עמדה מפורשת בנושא, אך בעבר גם לא עשה דבר לשינוי השיטה. האם כעת הוא ישנה את עמדתו?
תיקון לחוק יסוד השפיטה – החוק שיעשה סדר חדש בכל נושא הביקורת השיפוטית על החלטות הממשלה ועל מדיניות השרים הוא דרישה חדשה יחסית בימין. מטרתו היא לצמצם מאוד, או אפילו לחסל לחלוטין, את עילת הסבירת, שהפכה את היוע"שים ובג"ץ ל"ממשלת על" שכל החלטות הרשות המבצעת נתונות לביקורתה. חלק מהדורשים מבינים גם את חולשתה של היוזמה, משום שפרשנותו של כל שינוי בחוק היסוד תהיה נתונה בסופו של דבר בידי בית המשפט. ממילא, יתכן שהדרך הנכונה להשפיע על אופי הביקורת השיפוטית איננה דרך הגדרות חוקיות אלא דרך שינוי הרכב בית המשפט העליון באמצעות שינוי שיטת בחירת השופטים.
לצד כל הרפורמות הללו ישנן עוד מספר סוגיות, פחות דרמטיות, אך לא פחות בעלות משמעות. חלקן קלות יחסית לטיפול כמו חיזוק מוסד הביקורת על הפרקליטות ומתן שיניים לעומד בראשו, וחלקן בעייתיות יותר ונושאות חומר נפץ משמעותי, כמו ביטול עבירת הפרת האמונים. מה שבטוח הוא שאת "הצהרת הכוונות" יצטרך נתניהו לתת בהקדם ממש, באמצעות השאלה את מי ימנה לשר המשפטים. מי שיעמוד בראש המשרד ובראש ועדת השרים לענייני חקיקה, יחזיק בידיו כוח משמעותי מאוד בכל הנוגע להתוויית המדיניות בסוגיות המשפטיות. הבחירה של נתניהו בידי מי להפקיד את המשרד תשדר למערכת כולה מה יהיה הקו השולט במהלך הקדנציה הקרובה, וההכרעה בנושא תהיה בקרוב ממש.
