ביום חמישי שעבר נפטר עוזי אורנן, אחרון מייסדיה ומאמיניה של התנועה הכנענית; התנועה שדגלה ברעיון שהעם ההולך וקם בציון הוא עם חדש, מנותק מהעם היהודי ומהיהדות, וצריך לברוא את עצמו כעם שזהותו ילידית צברית, ועיקרי זהותו הם החיים בארץ והשפה העברית, ומתוך כך, ומתוך המוצא השמי המשותף, הוא יכול גם ליצור קשר קרוב עם ילידי הארץ האחרים, הערבים. יש אירוניה היסטורית בעובדה שאורנן, אחרון הכנענים ואחרון מייסדי "הליגה למניעת כפייה דתית" בשנות החמישים, נפטר יומיים בלבד אחרי הבחירות שמובילות כנראה לקואליציה הדתית ביותר שהייתה עד היום בישראל.
אורנן נפטר כשהוא כבר בשנתו המאה. הוא נולד בירושלים ב-1923, כבנם הצעיר של יחיאל ופנינה היילפרין. האב יחיאל ניהל בוורשה, לפני עלותו לארץ, סמינר לגננות עבריות, כדי לטפח את החינוך בשפה העברית כבר מגיל הגן. אשתו היתה אחת הגננות שלמדו בסמינר, ובאופן רשמי, משום שבפולין גברים לא הורשו לעסוק בגננות, היא נרשמה כמנהלת הסמינר. אחיו של אורנן היו המשורר יונתן רטוש, מייסד התנועה הכנענית, שהפליא לכתוב בשפה העברית; פרופ' צבי רין, מזרחן ובלשן שירד מהארץ בשנות החמישים של המאה הקודמת, והפך בארה"ב למומחה בעל שם עולמי לתרבויות ושפות המזרח הקדום; והסופרת מירי דור, שנפטרה בגיל 34 בלבד.
***
פריחתו של הרעיון הכנעני הייתה בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, ולא במקרה. אז התחיל להתגבש בארץ הדור הצברי, שגם אם לא נשא ברובו אידיאולוגיה מפורשת של התנתקות מהעם היהודי שבגולה, הרי בפועל חי מתוך התנשאות ברורה על הגולה ודימוי עצמי של "יהודי חדש'" לא במקרה, הדורות הצבריים הראשונים לא ראו את שפתם ותרבותם כיהודית, אלא כ"עברית", וכך גם כינו אותה – תרבות עברית, שירה עברית, ואפילו תביעה ל"מדינה עברית". מבחינה זו, הרעיון הכנעני היה בסך הכל הקצנה של הלכי רוח ששררו ממילא בקרב הצברים. ואומנם, הכנענים לא כינו את עצמם מלכתחילה בשם הזה, אלא כ"עברים הצעירים". המשורר אברהם שלונסקי, ששהיה בעל זיקה עזה ליהדות הדתית (הוא היה בן-דודו של הרבי מלובביץ', ובערוב ימיו אף חזר לשורשיו החב"דיים), הוא שהדביק להם את הכינוי הזה ככינוי גנאי, וברבות הימים הם הפכו אותו לדגל של גאווה.
כך או כך, את התנועה הכנענית חיסלו בסופו של דבר שני גורמים: השואה – שיצרה מחדש את תחושת הזיקה העמוקה לעולם היהודי שחרב, ועליית יהדות המזרח, שלא היתה חילונית וכל רעיון של ניתוק מהיהדות היה לה לזרא. בניגוד לדימוי אפשרי, שמשייך את התנועה לאגף השמאלי של החברה הישראלית (שהרי גישות אנטי-דתיות מאפיינות בימינו בעיקר את השמאל), רוב הכנענים, ורוב מייסדי התנועה, באו דווקא מהאגף הימני, שהכנענות הייתה עבורם דווקא ביטוי קיצוני של זהותם הלאומית. כמעט כל הכנענים פעלו במחתרות האצ"ל והלח"י, וכך היה גם אורנן עצמו, שהיה פעיל באצ"ל, וב-1944 אף נתפס והוגלה על-ידי הבריטים למחנות מעצר באפריקה, שם חי עד לקום המדינה.
במחנות המעצר עסק אורנן בדקדוק עברי, ובשנותיו האחרונות אף פירסם את השיעורים שנתן במחנות כספר לימוד לשפה העברית. גם כשחזר לארץ, החל בלימודי לשון באוניברסיטה העברית, עד שהפך לדוקטור ופרופסור ללשון העברית, הן באוניברסיטה העברית והן בטכניון, שם לימד דווקא בפקולטה למדעי המחשב ועסק בשאלות של עיסוק בשפה באמצעים דיגיטליים. כחוקר לשון הוא התמחה במיוחד בחקר לשונו של ביאליק. כחבר באקדמיה ללשון העברית הוא עמד בראש הוועדה שעסקה בכללי הפיסוק, והוא גם היה זה שפיתח את הכתב הפונמי העברי (היינו, כתיבת מילים עבריות באותיות לטיניות; הד לרעיון ישן של זאב ז'בוטינסקי, שהציע שהשפה העברית תיכתב באופן כזה, כדי שלא תתנתק מהתרבות המערבית).
עם שקיעתה של התנועה הכנענית, עבר אורנן להתמקד בזהותו החילונית, האנטי-דתית. ב-1951 הוא היה בין מייסדי "הליגה למניעת כפייה דתית" (תנועה שאחד מחבריה הראשונים היה הרב צבי יהודה קוק, שהתנגד גם הוא לכפייה דתית), ואף כתב בחריפות על הצורך לענות לאלימות החרדית (יידוי אבנים למניעת נסיעות בשבת, וכדומה) באלימות נגדית ובמרד חברתי כולל, עד כדי הצורך "לתלות אנשים על עמודי חשמל".
במקביל, הוא הטיף להגדרה עצמית של אזרחי המדינה כישראלים ולא כיהודים. לשיטתו, היהדות היא דת ולא לאום, ובהיותו אתאיסט חילוני אין הוא רוצה להיות מוגדר כיהודי. הוא היה בין מקימי עמותת "אני ישראלי" (יחד עם אישים כמו שולמית אלוני, המחזאי יהושע סובול והסופר יורם קניוק), וכמה פעמים הגיש עתירות לבג"ץ בתביעה לשנות את סעיף הלאום בתעודת הזהות שלו, וכן במרשם האוכלוסין לגביו. כל העתירות נדחו; האחרונה שבהן ב-2007. אז פסק בית המשפט העליון שלא הוכח קיומו של לאום ישראלי, וממילא אין לרשום אזרחים ישראלים כשייכים ללאום הזה.
***
מציאות החיים הישראלית נקמה את נקמתה האירונית באורנן. נכדתו מורן חזרה בתשובה, הפכה לחסידת ברסלב, ושינתה את שמה ממורן למרים. במודעת האבל שפירסמה המשפחה בולט שמו של הנין הראשון, נחמן. כצפוי מאיש כמותו, אורנן ציווה את גופתו למדע, ובמודעת האבל לא הוזכר המונח היהודי שבעה אלא רק "ניחום אבלים".
