בריאיון שערך יהודה יפרח עם הרב ד"ר עידו רכניץ לרגל צאת ספרו, מפרט המרואיין כמה דוגמאות לשינויים שאמורים להתרחש כאשר המדיניות הציבורית בישראל תיקבע לפי ההלכה. אחת הדוגמאות עוסקת בהגדרת מערכת היחסים שבין עובד למעסיק, שבה, על פי רכניץ, תצומצם ההכרה בעובד כשכיר למקרים שבהם נחתם חוזה מפורש בין הצדדים. זאת בניגוד לדין העכשווי, הקובע מבחנים שונים שמגדירים העסקה שכירה.
דוגמה שנייה שמציג רכניץ עוסקת בהגדרת העוני, שעל פי התורה הוא מוגדר כמחסור בצרכים חיוניים המקובלים בחברה, ולא באמצעות מדידה יחסית של פערים חברתיים. בין השאר טוען רכניץ שהיחסיות של מדדי העוני הביאה לכך שבשנת 2020, בתקופת משבר הקורונה, שיעור העוני ירד בצורה מלאכותית ובאופן לא הגיוני, אף שמשפחות רבות נקלעו למצוקה כלכלית חריפה. טיעונים אלה בעייתיים בשלושה מישורים, כפי שאפרט.
תחילה, זהו תיאור עובדתי שגוי של המציאות. על פי דו"ח העוני שמפרסם מדי שנה הביטוח הלאומי, מדדי העוני בשנת 2020 אכן ירדו, אבל זאת לא בשל האופי היחסי של המדדים, אלא בשל הסיוע הממשלתי הנרחב שכיסה על הפער שיצר משבר הקורונה. ללא התמיכה הכלכלית הממשלתית, שיעורי העוני היו עולים בצורה משמעותית, כך שהנתונים הגיוניים ביותר.
בנוסף, ובניגוד לנטען, שיעור העוני לא נקבע ביחס לסל הצריכה של מעמד הביניים, אלא לפי שיעור של מחצית מההכנסה החציונית (זו שחצי מהאוכלוסייה מרוויחים יותר ממנה, והמחצית השנייה – פחות). זהו אמנם מדד יחסי, אבל היחסיות שלו מוגבלת. התעשרות של העשירון העליון, לדוגמה, לא תשנה כלל את קו העוני. בנוסף, גם מדד ה־MBM שהוזכר בריאיון (ולמעשה כל מדד עוני), שלפיו יש לקבוע סל מצרכים חיוניים כדי להגדיר מהו עוני, הוא בסופו של דבר מדד סובייקטיבי, שנקבע לפי קריטריונים שרירותיים ומשתנה באופן דרמטי בין מדינה למדינה ובין חברה לחברה.
בעיה שנייה בתפיסה שמציג הרב רכניץ היא בהשלכה ישירה של המציאות התורנית על המציאות העכשווית, השונה ממנה מאוד. כיצד אפשר להקיש מהמציאות שבה עוסקת ההלכה, של שוק עבודה פרה־מודרני שאין בו בכלל הפרדה ברורה בין עובד שכיר לעצמאי, והמושג של זכויות עובדים כמעט לא קיים בו, למציאות העכשווית, על כל הזכויות שהעובד השכיר זכאי להם – כמו ימי חופשה ומחלה, חופשת לידה, הפרשות לפנסיה, ביטוח תאונות עבודה ועוד – אך העובד העצמאי אינו זכאי להם?
בנוסף, ההשלכות של מדיניות כמו זו שמתאר הרב רכניץ דרמטיות הרבה יותר משנדמה. מימושה יבטל בפועל את כל חוקי העבודה שקשורים למעמד השכיר. מהרגע שניתן יהיה להתנות ולוותר עליהם, מעסיקים (בעיקר כאלה של עובדים במשכורות נמוכות) פשוט יפסיקו להציע אותן, ולעובדים שירצו לעבוד לא תהיה ברירה אלא לקבל את ההתניה הזו. לשכר מינימום או לחופשת לידה, לדוגמה, לא תהיה שום משמעות במצב כזה. הרב רכניץ חושב שזה "הוגן יותר", אך נדמה לי שרבים מאוד יחלקו על עמדתו. נציין רק כי אין אף מדינה מפותחת שזה המצב החוקי בה, כולל ארה"ב. בכולן הגדרת העובד השכיר וזכויות העובדים השכירים הם קוגנטיים, כלומר בלתי ניתנים להתניה.
הבעיה השלישית היא בחירה חלקית של יישום המקורות והמסורות היהודיים, לדוגמה בנושא קו העוני שהזכרנו. אני סמוך ובטוח שהרב רכניץ מרחיב על עמדותיו בספריו ומאמריו, ובכל זאת, הדברים אינם כה פשוטים כפי שעלול לחשוב הקורא את הריאיון. הרי בהלכות צדקה קיימת הלכה המחייבת לספק לעני "די מחסורו אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו". זהו קריטריון המודד כל אדם ביחס למצבו הקודם ולחיסרון האישי שלו, והוא יחסי הרבה יותר מכל מדד המקובל כיום. ולפחות לפי חלק מהפוסקים (ובהם הרמ"א), החובה של "די מחסורו" מוטלת דווקא על הציבור.
מעבר לכך, הבעיה הזו רחבה הרבה יותר, ורלוונטית גם לרבים אחרים שעושים ניסיונות דומים לזה של הרב רכניץ. הרי על פי התורה אסור בכלל לקחת ריבית, ויש לשמוט קרקעות וחובות כספיים בשנת השמיטה. בספרות חז"ל קיימות הלכות שעוסקות באיסורים שונים על תחרות ("יורד לאמנות חברו"), על הפקעת מחירים (לפחות במוצרי יסוד) ועל שבירת שוק, ובחובה לקיים פיקוח מחירים במצבים מסוימים. בקהילות יהודיות בתפוצות שונות היו נהוגים איסורים (שחלקם אף לוו בסמכות חוקית ונאכפו) על צריכת ולבישת מותרות מסוגים שונים, מתוך רצון שלא לנקר עיניים ולא לתת ביטוי לפערים הכלכליים העצומים.
האם גם כל אלה אמורים לבוא לידי ביטוי במדיניות הציבורית שתיקבע על פי התורה? או שבכל הדוגמאות אלה (וברבות אחרות) יימצאו הפתרונות, כמו היתר עסקה ומכירת קרקעות ועוד ועוד, שיאפשרו לנו לדלג מעל כל הציוויים והמסורות האלה? ולמה רק בהם? הרי גם המדיניות החברתית הכלכלית הנוכחית מותרת מבחינה הלכתית, אלא שלדעת הרב רכניץ ואחרים היא לא מביאה לידי ביטוי את המדיניות החברתית הרצויה לפי התורה.
באופן מפליא, ולא רק אצל הרב רכניץ, יותר מדי פעמים ההלכות והמסורות שמבטאים גישה של הגבלת השוק והתנהלות חברתית־כלכלית פחות ליברלית מהמקובל בימינו, נדחים בטענה שהם בלתי אפשריים או לא רלוונטיים, ונמצאים להם פתרונות מפתרונות שונים. ואילו הלכות שמבטאות גישה ליברלית כלכלית יותר מובאות ככאלה שצריך ליישמן, אף שהן לא פחות חריגות ומנותקות מן המציאות הכלכלית־חברתית העכשווית. אם היה מדובר רק בקבלת השראה מהמקורות התורניים – מילא, אך כאשר מתיימרים להביא לידי ביטוי את עקרונות "מדינת התורה", נראה שזהו ניסיון סלקטיבי ומוטה מדי.
אביעד הומינר־רוזנבלום הוא מנהל מדיניות בקרן ברל כצנלסון וחבר ארגון "מעגלי צדק"
