לפני כשנתיים, בספטמבר 2020, פרצה סערה ציבורית כאשר ח"כ בצלאל סמוטריץ' העלה לסדר היום של הכנסת את הצעתו לתיקון חוק השבות וביטול "סעיף הנכד", כדי ליצור מצב בו מדינת ישראל לא תאפשר עוד את עלייתם של תושבי חו"ל שהם דור שלישי ליהודים. ההצעה עוררה דיון סוער, ובסיומו החליט סמוטריץ' לא להעלות להצבעה את הצעת החוק. סמוטריץ' נגע בנקודה כואבת, אך נכונה, מצריכה טיפול מיידי. יש אכן לשאול: מי צריכים להיות זכאי חוק השבות? מה צריכה להיות הזיקה של זכאי חוק השבות למדינת ישראל? ובעיקר, האם אותם זכאי חוק השבות נשארים בישראל אחרי עלייתם – או שהם לוקחים את הכסף של סל הקליטה ואת הדרכון ועוזבים את הארץ?
מאז הקמתה, מדינת ישראל חרטה על דגלה את ערך העלייה והקליטה, תוך מדיניות ברורה לעודד הגעת עולים ולפעול לקליטתם. ערך זה הוגדר תמיד, על ידי כל ממשלות ישראל לדורותיהן, כיעד מרכזי שיש לשאוף אליו, ולגרום לכל היהודים, מכל המדינות, לעלות לישראל ולהפוך את המדינה לביתם. הגורם הממשלתי העיקרי המופקד על קליטת העולים בישראל הוא משרד העלייה והקליטה, והוא משקיע בכך משאבים רבים, מתוך הבנה שקליטה מוצלחת ושילוב העולים בחברה הישראלית הם המפתח להישארותם של העולים בישראל.
בשנים האחרונות, נדמה כי יש מי שמנצל את המדיניות הזו לטובתו – באופן הפוגע במדינת ישראל ופוגע בצביונה היהודי. מאות אלפי אזרחים זרים שניתקו כל קשר עם העם היהודי ומסורתו, מנצלים, כך מסתבר, את הרצון המוצדק של מדינת ישראל לפתוח את שעריה ליהודי התפוצות כדי להגיע לארץ במסווה של עולים, מקבלים דרכון ישראלי נחשק, נהנים מסל קליטה בקבלת כספים, נהנים מהכשרה מקצועית ממומנת על ידי המדינה – ובורחים חזרה למדינת המוצא. לפרצה הזו בחוק הישראלי יש גם מחיר; מדינת ישראל משקיעה מתקציבה מיליוני שקלים מיותרים, שהם למעשה משאבים המושקעים בעולים שאינם יהודים, ורובם אפילו לא נשארים בישראל אלא עוזבים תוך זמן קצר ממש, ובכך גם לא תורמים לדמוגרפיה הישראלית.
חשוב להדגיש: לא מדובר כמובן בכל העולים. בשנים האחרונות עלו מצרפת לישראל עשרות אלפי יהודים, שהגיעו לארץ משיקולי ציונות ורצון לתרום למדינה. הם עלו לארץ למרות שתנאי המחיה והתנאים הסוציאליים להם זכו בצרפת היו הרבה יותר טובים מהתנאים שהם זכאים להן בישראל. הם עלו לישראל אחרי שהתמודדו באופן יומיומי עם אנטישמיות גואה ואפליה כואבת במדינת המוצא שלהם. כמו העולים מצרפת ישנם כמובן נוספים, אך לצד אלה שרוב רובם נשארים בישראל – יש מסתבר מי שמנצל את הכנסת האורחים של מדינת ישראל. מנגד, כ-50,000 יהודים הגרים בצרפת מעוניינים בעלייה אך לא באים, פשוט כי אף אחד לא הציע להם עלייה ותוכנית קליטה בישראל.
ממשלת ישראל הבאה, זה הזמן לעדכן או לשנות את מדיניות העלייה, כך שתהיה מותאמת למציאות בשנת 2022. זהו מאבק על הצביון היהודי של מדינת ישראל ומניעת הפיכתה למדינת "כל אזרחיה". לפי נתוני הלמ"ס, מקום המדינה עלו לישראל כ-3.3 מיליון עולים, כאשר כ-45% מהם עלו משנת 1990 ואילך. רבים מהם אינם בעלי זיקה ליהדות או לציונות, ולכן אין זה מפתיע שרבים מהם כבר אינם בארץ. אי-אפשר להמשיך לעודד עלייה של עולים לא-יהודים, ובוודאי שאין סיבה להשקיע ב"עולים לרגע" שמבזבזים לשווא את כספי המדינה. ביטול אפשרי של "סעיף הנכד" הוא צעד מומלץ ראשון, וישנן כמובן דרכים נוספות, אך השורה התחתונה ברורה: חשוב שנשקיע את המשאבים הקיימים במי שבאמת רוצה להגיע לארץ, לתרום למדינה, להשתקע בה. אחרת, נאבד כולנו את המדינה היחידה בה אנו מרגישים בבית.
