בשבוע שעבר נכנסתי למצב רוח רע ממש. לא קשור לבית בכלל. קשור רק לנפש. הרגשתי שאין לי. אין לי מה להגיד ואין לי מה לכתוב. שריק לי. אמרתי שאני רוצה להפסיק עם הכול, שאני לא עומדת יותר במתחים ובלחץ ובצורך הלא פוסק להבריק, לחדש, לרגש, לעשות. רציתי לחזור לפעם, לפשטות. פשטות שאגב מעולם לא באמת הייתה, כי גם כשהיא הייתה המסגרת שלי – בתוכה הרגשתי לא יוצרת, לא מרגשת, לא ממומשת – לא אפשרה לי ליהנות ממנה באמת.
מזמן זה לא קרה לי, שזה שוטף את כולי. מין דיכאון כזה, ואני נזהרת עם המילה דיכאון כי אני מרבה להשתמש בשתי המילים האלו, דיכאון וחרדות – כשאני מכירה ואוהבת כל כך הרבה אנשים שבאמת חולים מהן ובקושי חיים בגללן. אז אולי המילה היא לא דיכאון, אלא עצבות. וזה עטף אותי ושאב אותי למטה. לא מצאתי מנוח ולא מצאתי שקט. הרגשתי שאם אני לא עושה משהו אקטיבי אני צוללת ומשהו רע יקרה. כי אני זוכרת תקופה כזאת לפני בערך שש שנים ובסופה היה אירוע חברתי דרמטי והרסני, שהצליח לערער אותי ולפרק אותי מכל החוליות שלי ולקח לי כמעט שנה לאסוף את עצמי נפשית בחזרה.
כשאירחתי את זוג החב"דניקים החביב לשבת, למדתי לראשונה על המילה משפיע. לכל שליח יש משפיע. וחשבתי על כמה אני מתגעגעת להכוונה. כל חיי הייתה בי הבינה לבקש עזרה. עם סיום השירות הלאומי והמדרשה והמעבר לחיים אמיתיים, הרגשתי שהנפש שלי גולשת. כל כך הרבה ערכים התערבבו בתוכי, עוד לא הספקתי לברר לעצמי איפה נגמרת האני המורדת שנשארה מגיל ההתבגרות ואיפה מתחילה האני האמיתית – אז בהמלצת הר"מ האהוב שלי ביקשתי טיפול. בשנת הנישואין הראשונה שוב הכול צף, הייתי צריכה להפוך מאחת לזוג. הייתי צריכה ליישר קו בין מציאות לפנטזיות. כל הזמן רבנו, התשתי אותו ובעיקר את עצמי. אז הלכתי לסדנת מודעות שעשתה לי שכל וסדר. אחרי שהפכתי לאמא, שוב מעבר, שוב ערבוב, חזרתי למטפלת האהובה הראשונה. בכל צומת רציני ומשמעותי, ביקשתי עזרה. אבל רק לפני כמה שנים כשהתחלתי ללכת "לשמוע" שיעור, הבנתי את ההבדל בין עזרה להכוונה. ישבתי שם, פסיבית, מקשיבה. ונהייתי תלמידה.
כל החיים לימדו אותי לעשות את זה "בדרך שלי", להמציא את עצמי, לבדל את עצמי. אבל לפעמים, כל כך כיף לשחרר שליטה ולתת למישהו שאתה מעריך להראות לך דרך. להגיד לעצמי – יאללה, אני הולכת איתו. ואין מה לפחד מאיבוד הזהות העצמית, אי אפשר באמת לאבד אותה. רק להסכים לשלב קצת את השבילים. "בא לי לחזור ללמוד" אמרתי לאיש שלי, אני עצובה וריקה. הבטרייה על אפס. אבל אז התחילו התירוצים. זה רחוק, זה המון זמן. ועוד אחה"צ להיות בלי הילדים.
ותמיד יש את מי להאשים. השבוע למשל לא רצתי. בדרך כלל אני מקפידה על שלושה אימונים והשבוע לא. ונחשו מי לא אשם בזה – אני, ומי כן – כל השאר. פעם אחת הוא הגיע מאוחר ופעם אחרת היה עמוס עם הילדים. ואז היה לי איזה כאב מוזר. ואתה מוציא אנרגיה כפולה. גם על הבאסה שלא עשית את מה שרצית וגם על להאשים את האחרים. וככה זה כבר כמה זמן עם לחזור ללמוד. המון תירוצים ומניעות.
ואז הלכתי. פשוט כי פחדתי ממה יקרה לי אם לא אלך. ולקחתי בייביסיטר ולקחתי את הזמן והפסדתי עוד אחר־צהריים עם הילדים. והתיישבתי בשיעור. ולמדתי. ומשפטים ומילים שטפו אותי. והשיעור התחיל כאילו במיוחד בשבילי, כשכל מילה מתארת במדויק מה שעובר עליי. והרגשתי מה זה "מים צוננים על נפש עייפה". והרגשתי שמצאתי מקור לאנרגיה.
כל אחד צריך משפיע. גם אם הוא בהתחלה או באמצע או בסוף. גם אם הוא בעצמו מוביל או מורה או מנהיג או מדריך או מטפל. ואם המשפיע נותן גם אמונה, אז בכלל. כמה צריך לזכור שלא הכול באמת עליי. שאפשר להוריד דריכות, כי אין באמת שליטה. אפשר להשתדל ואפשר להתאמץ וטוב להיות חרוץ ואדם לעמל יוּלד. אבל לפעמים כיף להתחזק ולהתמסר לשלווה שבאמונה. ולהשאיר את הציניות בצד ואת הפקפוק ואת החשדנות. ולחפש אדם שעושה לך את זה. שגורם לך להקשיב ולחשוב. ולהאמין.
והחיים כל כך מהר עוברים. והחיים כל כך קצרים.
שאין לנו רשות להיות עצובים. שחייבים לחפש ולמצוא מים צוננים.
לתגובות: revitalv@makorrishon.co.il
