נסענו לבקר חברים, ולא מצאנו ברחוב שלהם מקום חניה. מתחת לביתם היו שמונה מקומות חניה פנויים, אך כולם היו שמורים למכוניות של נכים, שמספריהן צוינו בשלט. שאלתי את חברינו מה פשר מגפת הנכות הפתאומית שהכתה בשכונתם. "שום מגפה", אמר מארחנו, "האופנה כאן היא ללכת למאכֶר, שמסדר לך תו נכה". שאלתי אותו אם שאר השכנים לא כועסים כשתופסים להם כך את כל החניה ברחוב. הוא משך בכתפיו. "מן הסתם כועסים", אמר, "אבל אף אחד לא אומר כלום".
מדובר במגמה כלל־ארצית. העיתון כלכליסט גילה כי מספר הזכאים לתו נכה בישראל גדל ב־359 אחוזים מאז שנת 2006. האוכלוסייה בישראל גדלה בשנים הללו ב־30 אחוזים בלבד. כיום בישראל קרוב לחצי מיליון מכוניות נושאות תו נכה. המגמה הולכת ומקצינה: בשנת 2017 הונפקו בישראל 22 אלף תווי נכה חדשים, ובשנת 2021 מספרם זינק ל־71 אלף. המדינה עומדת להטיל מס גודש על הכניסה לגוש דן, ולפטור ממנו בעלי תו נכה, מה שיגדיל עוד יותר את המוטיבציה להשיג תו בדרכי מרמה. ובינתיים הנכים האמיתיים סובלים: מקומות החניה המיועדים להם מתמלאים במהירות בצעירים בריאים שהשיגו בעזרת קומבינות את התו המבוקש.
איך אפשר להיאבק בתופעה הזו? המדינה תצטרך לקבוע נהלים נוקשים יותר, שיסננו את הרמאים. אך עוד לא נולדה הבירוקרטיה שחסינה מפני רמאים נחושים, ולכן צריך לצרף להחמרה באכיפה גם לחץ חברתי. למה פעם אנשים בריאים לא העלו על דעתם להשיג תו נכה, שאינם זקוקים לו? האם לפני עשרים שנה כל הישראלים היו צדיקים? לא בטוח; הם פשוט התביישו משכניהם. היום הם כבר לא מתביישים – וחבל שכך.
למה פעם אנשים בריאים לא העלו על דעתם להשיג תו נכה, שאינם זקוקים לו? האם לפני עשרים שנה כל הישראלים היו צדיקים? לא בטוח; הם פשוט התביישו משכניהם. היום הם כבר לא מתביישים, וחבל שכך
כדאי לומר כמה מילים בשבחו של לחץ חברתי. לימדו אותנו להאמין שלכל אחד יש האמת שלו, שאנחנו לא אלוהי המוסר, ושאסור לנו להיות שיפוטיים כלפי אנשים אחרים. כיוון שלבני אדם יש כנראה מנה נתונה של שיפוטיות חברתית, אנחנו מנתבים את כל השיפוטיות שלנו כנגד השיפוטיים, כלומר: כלפי אלו שיש להם דעה על התנהגותם הפסולה של אנשים אחרים. מהם נסלוד, אותם נתקוף, ואת חייהם נמרר ברשתות החברתיות. אבל לגבי כל השאר – נזרום.
זו טעות גמורה, כי אדם יכול לפגוע באחרים גם בלי שהוא תוקף אותם במישרין. מי שמשיג בדרכי מרמה תו נכה פוגע בנכים אמיתיים, כשהוא תופס את מקומות החניה השמורים להם במקומות ציבוריים. מי שמשיג אישור להקלות בבגרות, בלי שיש לו בעיה אמיתית, פוגע בכל האחרים, שנדחקים למטה ברשימת הציונים. 40 אחוז מתלמידי התיכון בישראל מקבלים הקלות והתאמות במבחני הבגרות. בשני העשירונים העליונים מדובר ב־60 אחוז. קשה להאמין שמגפה של ליקויי למידה משתוללת דווקא בין עשירי ישראל; סביר יותר שהעשירים פשוט קונים פטורים והקלות לילדיהם. פעם אנשים היו כועסים כששמעו על נער עשיר שקנה לעצמו ציון שלא מגיע לו. היום הם חושבים: מי אנחנו שנשפוט.
חז"ל אמרו במסכת נדרים: "כל אדם המתבייש – לא במהרה הוא חוטא". אך למרבה הצער, הבושה מתה. הדימוי הרווח רואה את הלחץ החברתי כמנגנון הרסני של משטוּר מדכא. למעשה, ללחץ חברתי מתון ועדין יש תפקיד חשוב בתפקוד הערכי של כולנו. לא צריך לצעוק על השכן שמסרב לשלם ועד בית, מספיק להרים מולו גבה. הסופר האוסטרי קרל קראוס אמר שלחצים חברתיים הם קורי עכביש שמצליחים לבלום הר געש. אם להשתמש במשל ששמעתי פעם ממחנך ותיק, לחץ חברתי הוא כמו אורתודנטיה, יישור שיניים: לחץ קל ועקבי לאורך זמן מביא תוצאות מצוינות. במובן הזה, החברה מציבה גבולות מתמידים ובריאים לחבריה. כאשר אדם נמנע מלאסוף את הפרשות כלבו, או נפטר מהצבא בדרכי כזב באמתלה של בעיה נפשית, או משיג תו נכה שלא כדין – אין מדובר באיזו בחירה פרטית לגיטימית של סגנון חיים אישי, אלא באנוכיות שחצנית, אדישה והרסנית. מותר וראוי להביע מולה מורת רוח.
אף אחד מאיתנו לא היה רוצה לחיות בחברה דכאנית ומנדנדת, שבה כל אחד חושב שהוא צריך לחנך אותך. אבל הסכנה הזו רחוקה מאיתנו. באותה מידה אפשר לחשוש מפוליטיקה שאין בה מספיק מערכות בחירות: זה באמת לא רצוי, אך לא זו הבעיה של ישראל תשפ"ג. הבעיה שלנו אינה עודף באכפתיות חברתית, אלא מחסור חריף בה. אז כשחבר מספר לכם בגאווה איך השיג בקומבינה תו נכה לאוטו, אל תהססו לעקם את האף.
