כשהמתבגרת ביקשה להראות לי קטעים מתוך הפרק הראשון של "טאבו" בהנחיית חנוך דאום, שבו הוא משלב שיחה וקטעי סטנדאפ שעוסקים באנשים עם עודף משקל, הייתי די סקפטי. הז'אנר של בדיחות שמנים הגעיל אותי כבר בפעם הראשונה שנחשפתי לו אצל אדי מרפי בשנות התשעים, והמעט שיצא לי לראות אצל סטנדאפיסטים ישראלים היה גרוע אפילו יותר. אבל ככל שהתוכנית התקדמה אפשר היה לחוש איך אותן בדיחות שחוקות, על שמנים ששוברים כיסאות וגומרים את כל האוכל, מייצרות תחושות הפוכות לחלוטין. תחושות של קבלה והבנה והכלה. והן עושות חסד לא רק עם אנשים בעלי עודף משקל, אלא עם כל הקונספט של סטנדאפ והומור.
כי מהי בעצם הלגיטימציה של הסטנדאפ? מאין הגיע מלכתחילה הרעיון שאפשר להגיד דברים פוגעניים לאנשים שמנים כשעושים את זה בצחוק?
אחרי שהבדיחה תיאמר אנחנו נביט זה בעיניו של זה ממקום קרוב וחשוף יותר,
ואת הכאב שיצוף עם החיתוך ננסה ביחד לרפא
רבי נחמן מברסלב שואל את השאלה הזו באחד הסיפורים הכי יפים שלו, "מעשה ממלך עניו", ועונה שהכוח של סאטירה טמון ביכולת לא לעמוד מאחוריה. להפריד בין הדיבור לדובר. אדם יכול לומר בצחוק את הדברים הנוראיים ביותר, ואיכשהו, באופן קסום, הוא לא נתפס כמי שבאמת אמר אותם. קחו למשל מישהו שחושב שראש הממשלה גנב. ולא משנה כרגע איזה ראש ממשלה. אם הוא יאמר את זה במהדורת החדשות המרכזית, הוא יהיה חשוף לתביעות דיבה מכאן ועד להודעה חדשה. אבל אם הוא יגלם ב"ארץ נהדרת" דמות שמנסה לגנוב את המיקרופון מהאולפן, אף אחד לא יוכל לבוא בטענות. כי ברור שזה היה בצחוק. לא באמת אמרנו את זה. אבל המסר נאמר, והוא מצליח לעבור נהדר. כמו חץ מקשת שפוגע ביעדו בכל הכוח שקיבל מן היורה, בלי שהוא עצמו נמצא שם על מנת לספוג את ההדף.
השאלה העמוקה ששואל דאום בטאבו היא: מה יקרה אם נשלח את החץ הזה קדימה, ובד בבד נישאר יחד איתו? האם הומור יכול להיות לא כלי לבריחה והתחמקות, אלא דווקא למפגש עמוק יותר, אינטימי יותר? האם אפשר להפוך את החץ המשונן לאיזמל מנתחים עדין?
כשהוא מושיב בקהל, בשורה הראשונה, את מושאי הבדיחות שלו, את אותם אנשים שאיתם הוא משוחח שיחות עומק לפני המופע ולאחריו, הוא מאותת: אני כאן כדי להישאר, אני מוכן לספוג את הריקושטים. אחרי שהבדיחה תיאמר אנחנו נביט זה בעיניו של זה ממקום קרוב וחשוף יותר, ואת הכאב שיצוף עם החיתוך ננסה ביחד לרפא. וכל זה אפשרי, מדגישה באוזניי המתבגרת, רק כשזה קורה בהסכמה. ההסכמה שדאום חוזר ומוודא, וההדדיות של הרצון לחשוף ולהיראות, יוצרות חלק מהותי מאוד מן ההבדל. בין אובייקט שנופל קורבן לבדיחה לבין סובייקט שהוא שותף מלא, גם אם פסיבי, ליצירה שלה. שהוא בדיוק כמו ההבדל שבין חיזור להטרדה.
התוכנית של דאום היא חלק מתנועה עמוקה של תיקון, שמבקשת להפוך את הסאטירה לכלי שמאפשר לחדור במקום לברוח. יש קטע סטנדאפ יפהפה של שחר חסון, שבו הוא מספר על הניסיונות הכושלים שלו לומר לאבא שלו "אני אוהב אותך", ובשלב מסוים הוא מציע ליושבים בקהל לתת לו לחייג עבורם לאבות שלהם כדי לספר כמה שהם אוהבים אותם. כל הקטע נמהל בדמעות של צחוק ושל התרגשות יחד, וברור שלהומור יש כאן תפקיד קריטי, שמאפשר לדלג מעבר למשוכות של מבוכה ובושה, ובד בבד הוא לא משאיר את הלב בחוץ אלא מחליק אותו בעדינות פנימה.
סצנת הסטנדאפ המגזרית שוברת שיאים בעשור האחרון. ואני לא אתחיל בכלל לנקוב פה בשמות כי עם מי שאשמיט בשוגג אני לא רוצה להסתבך אחר כך ברשתות. ונדמה לי שאחרי שגילינו את עולמות המוזיקה והקולנוע, בהחלט הגיע הזמן לגאול את הסוגה הזו של ההומור. ללמוד את הריקוד העדין שבין אירוניה וציניות, בין לעג לשנינות, בין צחוקו המצלצל של בן האמה ל"ותשחק ליום אחרון".
