אמרו על איתמר בן־גביר שהוא הפתעת הבחירות. הרשו לי לתקן אתכם: זה לא בן־גביר, זה הרצוג. כן, נשיא מדינת ישראל ה־11 הולך ומסתמן כאנטיתזה לאמירה המפורסמת של נשיא ישראל הראשון, חיים ויצמן, שלפיה המקום היחיד שאליו מותר לנשיא לתחוב את חוטמו הוא המטפחת שלו.
השבוע יצא הנשיא הרצוג בראש משלחת גדולה לייצג את מדינת ישראל בוועידת האקלים בשארם א־שייח'. ההחלטה נפלה לאחר שראש הממשלה היוצא יאיר לפיד ושרת האנרגיה היוצאת קארין אלהרר ביטלו את השתתפותם בוועידה. היה מי שמתח ביקורת על כך שמדינת ישראל נותרה בלי נציגות מנהיגותית בוועידה שמסמנת את האתגר הבוער ביותר לאנושות, משבר האקלים. אבל בדיעבד זו הייתה החלטה מצוינת. ראש ממשלה שזה עתה הפסיד בבחירות אינו נציג אטרקטיבי. לעומת זאת, יציאתו של הרצוג לוועידה התגלתה כהברקה. החיבור היה אותנטי לחלוטין.
נשיא המדינה הוא היחיד בצמרת ההנהגה הישראלית שהפנים לעומק את ההבנה שהמזרח התיכון ובתוכו מדינת ישראל נמצאים במוקד אחד האזורים הרגישים ביותר בעולם לשינוי אקלימי. וזה כבר לא עניין למדענים והיפסטרים, אלא חלק בלתי נפרד מהארכיטקטורה הביטחונית של ישראל והאזור כולו לעשורים הבאים. ואכן, כבר בראשית 2022 הקים הרצוג בבית הנשיא את פורום האקלים, שנועד לקדם שיתופי פעולה בין קבוצות ומגזרים בחברה הישראלית לצד חיבורים בינלאומיים, במטרה להביא לשינוי מדיניות ומציאות בתחום משבר האקלים.
הפעילות הזו הוכיחה את עצמה השבוע, כאשר מדינת ישראל נכנסה לוואקום ממשלתי ערב ועידת האקלים. הרצוג התגלה לא כברירת מחדל, אלא כפתרון מעולה שייצג את ישראל בכבוד. ועל הרקע הזה כדאי וצריך גם לומר את האמת: בקואליציה המסתמנת אין ולו מנהיג ציבורי אחד שהמאבק האקלימי ויצירת סביבה בת־קיימא עומדים בראש סדר העדיפויות שלו. אולי להפך. כי אם יש משהו שיבוטל בקרוב מאוד, הוא דווקא המס על הכלים החד־פעמיים. אפשר היה למצוא דרכים קצת יותר חינוכיות ובוודאי יותר יצירתיות לרצות את המגזר החרדי, שמן הסתם אינו דוגל בהשחתת הבריאה.
זו לא הפעם הראשונה שהרצוג מסתמן כשחקן חיזוק מוצלח במיוחד למשהו שממשלת ישראל אינה יכולה לעשות מסיבות מדיניות או קואליציוניות, או סתם כי היא לא מסוגלת. הפעם הקודמת והמוצלחת הייתה בריקוד הקיפודים הזהיר שניהלו הרצוג ונשיא טורקיה ארדואן בדרך לפיוס הגדול בין שתי המדינות. זה התחיל בברכות של ארדואן להרצוג לרגל בחירתו, ונמשך באיגרת תנחומים עם פטירת אימו של הנשיא, אורה הרצוג. שיתוף הפעולה הצמוד הזה הוכיח את עצמו בזמן המגעים לשחרורם של בני הזוג אוקנין שנעצרו בטורקיה, והגיע לשיאו בעת ביקורו של הרצוג באנקרה.
בפוליטיקה הישראלית, בית הנשיא הוא בדרך כלל הגראנד־פינאלה של קריירה פוליטית ארוכה. אולם במקרה של הרצוג מסתמן ההפך הגמור. בעוד דרכו כפוליטיקאי הייתה משמעותית אבל לא הרקיעה שחקים, תקופת הנשיאות מסתמנת כשעתו הגדולה.
ואכן, הרצוג כיכב השבוע בסיני. הוא הרגיע את הירדנים בעניין הסטטוס־קוו בהר הבית, ונתן נופך ממלכתי להסכמים שנחתמו בוועידה. לא מן הנמנע שעל רקע המגעים להרכבת ממשלה חדשה, יש להרצוג יותר מטפח של מחשבה כיצד צריכה להיראות הממשלה הבאה. וזה אומר שלמרות הסירוב הנוכחי של המחנה הממלכתי ויש עתיד לשבת עם נתניהו, בהמשך הדברים עשויים להשתנות.
מים, חשמל, שלום
כדי להבין את זה צריך ללכת כמעט שבע שנים לאחור, לשנת 2016. נתניהו מכהן אז כראש ממשלה, הרצוג עומד בראש מפלגת המחנה הציוני, וכאז כן עתה – בחירות. ברקע יוזמות אזוריות ומפגשים חשאיים, שייחשפו רק בהמשך. זה החל בפסגה חשאית בפברואר 2016 בעקבה, ירדן, בהשתתפות נשיא מצרים א־סיסי, המלך עבדאללה ומזכיר המדינה האמריקני לשעבר ג'ון קרי, שהציג הצעה ליוזמת שלום אזורית. נתניהו לא התלהב, אבל המגעים נמשכו. בין מרץ למאי באותה שנה נפתחו המגעים בין נתניהו להרצוג על הקמת ממשלת אחדות. בחודש מאי הפתיע נשיא מצרים א־סיסי בנאום שבו קרא לכינוס ועידת שלום אזורית גדולה להתנעת המו"מ בין ישראל לפלסטינים, וקרא למפלגות בישראל להגיע להסכמה בעניין. עם הצטרפות ליברמן לממשלה כשלו המגעים, אולם היוזמה לכינוס ועידה אזורית נמשכה בחשאי.
חודש אחר כך, התקיימה פגישה נוספת מתחת לרדאר בין קרי לנתניהו ברומא, שבה הציג מזכיר המדינה האמריקני גרסה מעודכנת להצעתו מפסגת עקבה. אז גם ביקר בישראל – לראשונה אחרי עשור – שר החוץ המצרי סאמח שוכרי, ודן עם נתניהו והרצוג ביוזמה האזורית. בסוף אוגוסט נפגשו שוב נתניהו והרצוג לאחר שראש הממשלה עדכן את ראש האופוזיציה כי הוא מעוניין לקדם את יוזמת השלום האזורית של א־סיסי. בספטמבר אף הציג נתניהו להרצוג מסמך בן שמונה סעיפים הכולל נכונות לפשרות טריטוריאליות על בסיס פתרון שתי המדינות וריסון נרחב של הבנייה בהתנחלויות. ביבי אף בדק את האפשרות של הצטרפות המחנה הציוני לקואליציה, אבל אז, על רקע המשבר של פינוי עמונה, נתניהו נסוג ברגע האחרון והעניין כולו התפוצץ.
השבוע, כל השחקנים המרכזיים של 2016 היו בשארם: המארח א־סיסי, שלאחרונה הפתיע עם יוזמה מצרית מעשית להפעלת שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה; המלך עבדאללה, שעשה רעש בעניין הסטטוס־קוו בהר הבית אבל מהר מאוד אישר לחתום על הסכם משולש ישראלי־ירדני־אמירותי חלוצי להפקת מים וחשמל; וגם ג'ון קרי היה שם, לאחר שחזר לזירה המדינית כשליח מיוחד לענייני אקלים מטעם נשיא ארה"ב. וכאז כן עתה, בחירות בישראל ודיבורים על ממשלת אחדות. אחרי שבע שנים, השאלה היא אם מה שלא צלח אז, עשוי בתנאים שונים ועל רקע הסכמי אברהם להבשיל מחדש. ואם כן, האם הדרך למגעים חשאיים חדשים נפתחה השבוע בסיני? והאם בהמשך תיפתח הדרך לממשלת אחדות?
לכאורה, ממשלת ימין מלא־מלא לא זקוקה ליוזמות כאלו. אבל המציאות כנראה תכפה בשלב מסוים את עצמה גם על העיקשת בממשלות המלא־מלא. כי משבר האקלים הוא לא רק משבר. הוא יוצר עבור ישראל ומדינות ערב בסיס להידברות שלא הייתה שם לפני שבע שנים. אז, התשתית המדינית הסתכמה בהסכמי השלום ההיסטוריים עם ירדן ומצרים. אולם מאז נוספו הסכמי אברהם, שמזניקים את מעמדה הבינלאומי של ישראל ומייצרים בעבורה לגיטימציה אזורית ועולמית. הסכמים עם מדינות האזור לקידום אנרגיות מתחדשות, בניית מפעלי התפלה ומיזמים לקידום חקלאות ירוקה וביטחון תזונתי יכולים למלא את ההסכמים בתוכן ממשי.
ואכן, מדינת ישראל יוצאת מן הוועידה השבוע עם שני הישגים משמעותיים: הסכם לתוכנית פעולה אזורית למאבק במשבר האקלים, בשיתוף קפריסין, מצרים, ירדן, הרשות הפלסטינית, בחריין, איחוד האמירות ועומאן. במקביל נחתם השבוע גם מזכר הבנות משולש בין ישראל, ירדן ואיחוד האמירויות, שבמסגרתו תקים איחוד האמירויות מתקן התפלה בישראל לחופי הגליל המערבי, שיספק מים לירדן. האמירותים יקימו גם חוות ענק סולארית במדבר הירדני שתספק חשמל לישראל. הפרויקט הזה הוא כנראה התבנית שעליה ייחתמו בשנים הקרובות עוד ועוד הסכמים אזוריים, שיהווו בסיס להשתלבות של ישראל במרחב וחלק בלתי נפרד מארכיטקטורת הביטחון האזורית.
ההסכם הזה, נציין במאמר מוסגר, נחתם בחסות הממשל האמריקני ושליחו המיוחד לענייני אקלים ג'ון קרי. ומה שחשוב לא פחות, ועידת האקלים בשנה הבאה תתקיים באבו־דאבי. ולכן, עם כל החשיבות של הפסגה הנוכחית בשארם א־שייח', זה כנראה רק הסיפתח להזדמנויות שישראל יכולה לקוות שיקרו בשנה הבאה. זו אולי ההזדמנות ששנים מחכים לה. או כמו שהיטיב לנסח השבוע משה טרדימן, עמית מחקר במרכז עזרי באוניברסיטת חיפה ומנהל המכון לחקר הביטחון הסביבתי ואיכות החיים: "הסכמי אברהם ופורום המדינות יצרניות הגז במזרח הים התיכון, הם שני הנדבכים המרכזיים של מדינת ישראל לשיתוף פעולה סביבתי, אקלימי ואזורי. זה העתיד, לשם פנינו". האם הדרך לשם עוברת בממשלת אחדות?
