בשבוע שעבר הסתובבתי בבית במצב רוח ירוד. פיניתי לי עשרה ימים ללא הופעות, וכרגיל הקריז של מחיאות הכפיים שוב קפץ לבקר. אמרתי לחיוני שאני מתחרפנת, מה אני אמורה לעשות עכשיו בבית עשרה ימים? הוא אמר לי – אולי פשוט תהיי בבית. אמרתי לו, אני בטוח אשתגע. אז הצעתי לחברה לטוס איתי, היא לא יכלה. הצעתי לחברה פחות טובה בואי נטוס, היא לא יכלה. פניתי לזרה ברחוב אמרתי לה בואי נטוס, היא הביטה בי במבט מבוהל ונעלמה.
אגב, לא סתם היו לי עשרה ימים ריקים, הם שם כי אני אמורה לעבוד. אני אמורה לטפל בכללללל הדברים שדחיתי מיולי. סליחה מיוני. ביולי היינו בחו"ל, ואוגוסט, כי אוגוסט. ואז סיבוב הופעות ואז החגים. ונו אחרי החגים, מי בכלל יכול לתפקד, ורגע יש בחירות. אז אחרי הבחירות. מאחרי הבחירות יש לי עשרה ימים של כלום. ואם אני רוצה שמשהו יתקדם, שמשהו חדש יתחיל, מישהו חייב להתחיל, הסתכלתי לכל הצדדים, היחידה שנמצאת ממש כאן מול המחשב היא אני. ולמי. יש. כוח. למי.
איך בא לי מרק. אבל לא בא לי להכין מרק. בא לי להיכנס הביתה ושיהיה ריח של מרק. או של סלט. שמישהו יכין לי. וסתמו, ברור שבן הזוג יכין אם אני אבקש. אבל בא לי שיכינו לי פשוט כי מישהו דואג לי
בשני שעבר, הגעתי אל הפסיכולוגית שלי והיה ריח של מרק ברחוב שלה. התיישבתי ובמקום לדבר על כל מה שרציתי (אני תמיד מכינה מה להגיד, כי אני מפחדת שיהיה משעמם ואני מוכנה לדבר על כל נושא למעט הנושא – למה אני כל כך מפחדת שיהיה משעמם. מה יֵצא ממני אם פתאום יהיה משעמם) בקיצור במקום לדבר על מה שרציתי התיישבתי, ואמרתי. איך בא לי מרק. אבל לא בא לי להכין מרק. בא לי להיכנס הביתה ושיהיה ריח של מרק. או של סלט. שמישהו יכין לי. וסתמו, ברור שבן הזוג יכין אם אני אבקש. אני גם יכולה להזמין. לא תאמינו, התחילו לעשות משלוחים אל כפרנו המנומנם. אבל בא לי שיכינו לי פשוט כי מישהו דואג לי. כמו שהילדים חוזרים הביתה ויש ריח של אורז, או של פתיתים שרופים, או של אקנומיקה – ואז לא אוכלים בבית כי בדיוק ניקו, אז בבקשה בחוץ בדשא אוכל נטול פירורים.
כמה יש על הראש שלנו מאז שהפכנו להורים. וכן, אני עושה עצירה מתודית, תודה לא־ל הטוב שיש לי לדאוג, לאיש, ולבית ולילדים. וחסדי ה'. ואיך כתבה לי מישהי: היה לי סרטן, חצי שנה רק הכינו לי, תאמיני לי שאת לא רוצה להיות שם. הכול נכון וברור, תפסיקו. כבר כתבתי ואכתוב, כמעט אין לילה שאני לא נכנסת למיטה ואומרת הטוב והמטיב. חוץ מהפעמים שאני אומרת הגומל, כי כמעט חטפתי התקף לב מרוב עצבים, כשמצאתי שוב סנדלים בסלון, אחרי שביקשתי רק 400 פעם להעיף אותם מהסלון. ואל דאגה, השיטה החדשה שלי היא פשוט לשים אותם בתוך הילקוט של מי שהתעלם, וליהנות בבוקר מהצעקות מי ראה את הסנדלים שלי. ואז הם מוצאים נעל לא נוחה חלופית, וכשהם מכניסים את האוכל לילקוט – הם מוצאים את הסנדלים וצורחים: אמאאאאאא!!!! ויש לי אושר כזה בכל הגוף שבא לי לשיר.
אני זוכרת, ואמהות צריכות לא להיבהל מהפסקה הבאה בבקשה, שכשהגדולה נולדה והנקתי, היה לי חשוב מהרגע הראשון לדעת שהיא יכולה גם לשתות מבקבוק, למקרה שאני אמות. אני יודעת שזה לא קו חשיבה בריא במיוחד, אבל דור שלישי וזה – אז לא לשפוט בבקשה. אבל בעומק של הדברים, לפעמים בא לך לדעת שדברים יסתדרו גם בלעדייך. שיש עוד מי שדואג. וכשאני מדברת על זה איתו, זה לא שהוא לא על זה – אבל הוא לא דואג. הוא לא יושב עם רגל קופצת בפגישה בשעה שתיים ומכניס לווייז "בית" מהלחץ שבגלל הפקקים שוב הילדה תתעכב בצהרון. הוא יסיים – בזמן! וייסע הביתה ואם יש פקקים ימצא פתרון. הוא גם בכל הקבוצות, אבל אני זו שבלחץ מכל הודעה, כי אולי אחת לחמשת'לפים הודעות יהיה משהו חשוב. וכמה שאני זוכרת הכול, הלב נשבר כששכחתי מפעולת הפתיחה של עוז ואני עומדת מול עיניים דומעות של ילדה שבורה: "אבל אמרו שיהיה מרשמלו". בא לי שיעשו במקומי דברים. הכי בא לי שייקחו לי לשטיפה את האוטו או שמישהו כבר יעיף את השקיות שצריכות החלפה בקניון ויעשה במקומי את הוויכוח של "לא, אין לי פתק החלפה. בשביל מה יש לי אצלכם חבר מועדון, הכול מתועד די לחפור!"
ובא לי שמישהו יתחיל במקומי. אין לי כוח להתחיל. אל תחשבו שהתחלתי. הנה ממש במוצ"ש הזה אני חוזרת להופיע, אז איאלץ לדחות הכול לאחרי חנוכה. ביי.
