הוא עמד שם זחוח מעל דוכן הכנסת, וקרא ליו"ר הליכוד שוב ושוב "ראש הממשלה היוצא". בצד"י מודגשת. בהתרסה, בעצבים. בבוז. הוא ידע שהליכוד היא המפלגה הגדולה בכנסת, בפער. הוא ידע שהמאוכזבים אינם מיעוט. הוא הבין היטב שלא מדובר בקומץ שומרי אמונֵי־ביבי בלבד, ובוודאי שלא בכמות דלה של ימנים אידיאולוגים. אבל הוא בז. והוא המשיך לבוז כל הדרך לחלוקת התיקים, וכשהרכיב ממשלת כלאיים וקבע מי יעמוד בראשה, וכשצפצף על כל אחת ואחת מהטענות שהיו לו נגד הממשלה היוצאת, בצד"י מודגשת: גודלה, התקציבים הפוליטיים שחילקה, קומבינת הראש החליפי. בכל סעיף וסעיף הוא השווה והעלה – הרחיב משמעותית את עלות הממשלה באדיבותם של הנורווגים, דאג לתקציבי השתקה למפלגות הערביות, וכמובן שם עצמו ראש ממשלה חליפי עד שהתחלף עם יו"ר ימינה החולף, ודרס אותו במחלף הקרוב למקום מגוריו החדש בבלפור.
ואז הגיעו הבחירות ואיתן המהפך התורן, וכל פובליציסט ימני שמכבד את עצמו החל לקרוא לפיוס עם אחינו משמאל. אני מודה, גם אני הייתי חתומה על קריאות לאדיבות של מנצחים בסבבי בחירות קודמים שהיטיבו עם הימין ונטעו בו זחיחות. גם בראשית ימיה של ממשלת בנט־לפיד, שעה ששיח השרים משמאל הוכיח שלא צריך להיות אנושי כדי לזכות בתואר "הומני", קראתי לחבריי בימין לגזור ולשמור. להפנים את התחושה הכבדה ולהיזכר בה בימים טובים יותר, על מנת שלא נעשה לחברינו מה ששנוא עלינו. כי צריך להפסיק את מעגל השיסוי, כי הקיטוב בעם מדאיג יותר מהמצב הביטחוני, כי אהבת ישראל וכלל ישראל ואחדות הניגודים, וכי מי שלא מרחם על מפסידים סופו שיפסיד בלי רחמים. ובכל זאת, הדאגה הכנה מימין לשמאל משאירה הפעם טעם לוואי. אולי משום שהמחנה הנגדי, הכה־דמוקרטי, עסוק בהגשת בקשות לחידוש הדרכון. אולי משום שתקדימי העבר מלמדים שקריאות הפיוס מאפשרות דרך מילוט מהכרזות על משילות וממימוש הבטחות בחירות. מרוב אחדות חוששים להכריע. לא רוצים להרגיז את המיעוט הקולני שנבהל משמירת הקונצנזוס בענייני שבת וזהות יהודית, ונחרד מכך שרוב ימני בכנסת אשכרה יממש את רצון הבוחר ויפעל בהתאם. אז מהססים, והולכים בצעדים מדודים, וכל כותרת מולידה התנצלות, וכל מהלך מצריך הסבר מחמם לב שירגיע את השמאל וייבש את הימין.
ערב הבחירות טען ראש הממשלה המיועד, מעל דפי עיתון זה, כי ממשלת לפיד לא ניצלה תקציב ענק שמצוי ברשותה ורק מחכה לשימוש. הוא הוסיף והבהיר שמהלכים שתואמים את תפיסת הימין, ושגם הוא עצמו תומך בהם, לא קודמו בממשלותיו משום שתמיד ישבה בקואליציה מפלגת מרכז ששמה מקלות בגלגלים. לשאלה אם יקרא לבני גנץ – העומד בראש מפלגת שמאל־מרכז שכזו – לשבת עמו בממשלה הבאה, ענה נתניהו שהוא משער שראשי המחנה הממלכתי הם אלה שיפנו אליו לכשיקים ממשלה, אבל לא פסל פנייה כזו מצידו.
יש ערך לאחדות כזו עם גנץ וחבריו, פליטי המחנה הלאומי, בתנאי שהם מצטרפים לממשלה ימנית חזקה ויציבה, בלי לערער את בסיסה. כך או כך, אפשר לצפות שהאדיבות למפסידים לא תבוא על חשבון משילות המנצחים.
חושך שבטו
בדבר אחד צדק בצלאל סמוטריץ' בנאומו באזכרה ליצחק רבין ז"ל (הוא צדק בכמה דברים, אבל העמוד תכף נגמר): השמאל הישראלי, ואיתו גם הימין הדתי המכונה רך, בנה לעצמו דמון בדמות מפלגת הציונות הדתית וראשיה, ומשכוחם של אלה נסק בבחירות, הוא החל לרעוד מאימת הפלקט שהוא עצמו שרטט. בדומה לעובדי אלילים שמייחסים כוחות־על לפסלים מעשה ידיהם, כך גם כאן. הכרזת "קץ הדמוקרטיה" הייתה רק הפתיח למנהגי אבלות שפשו בשמאל. הגדיל לעשות דוקטור מכובד שהבהיר כי הגיעה השעה להיפרד לשני שבטים, עם שני פרלמנטים ושתי מערכות חוק ושתי הנהגות פוליטיות נפרדות. שבט אחד של החרדים־חרד"לים־ימין־קיצוני, והאחר של הליברלים־הומניסטים. הראשון "יתרכז ישירות בא־לוהים – בדת מיסטית מאגית של מקומות קדושים, קברים קדושים, קמעות קדושות ולחשים קדושים". השבט האחר הוא זה "שמאמין שעבודת הא־לוהים אפשרית רק דרך האדם – דרך המוסר, דרך החמלה, דרך ההכלה ודרך קבלת האחר". האלטרנטיבה? מלחמת אחים, איך לא. באשמת הפרימיטיבים הדוסים, כמובן. נדמה לי, רק נדמה, שהכותב מונה עצמו במחנה השני, אבל אולי זו בסך הכול פרשנות מרחיקת לכת שלי. בני אור ובני חושך, גרסת 22'.
אכן, גם הימין – ובכלל זה כותבת שורות אלה – נרעש כשהשמאל עולה לשלטון. אבל באופן מסורתי, הימין נזעק בשל תפיסותיו של השמאל בסוגיות ביטחון, כלכלה ואופייה היהודי של המדינה. בשמאל לעומת זאת מתעקשים לצבוע את מנהיגי הימין באדום־לוהט ולהצמיד לראשם קרניים בוערות. תוקפים פרסונלית את מובילי דעת הקהל הימני ונבחריו, ובתוך כך מטשטשים את הראייה של הבוחרים. אז הימין מתנצל על נתניהו ועל סמוטריץ' וכמובן על בן־גביר; עיוור לכך שהטקטיקה רבת השנים של השמאל, שמצליחה לרסק את אמון הציבור הלאומי בנבחריו, לא מוּנעת מטעמי טוהר השלטון אלא מרצון לסכל כל משילות ימנית.
הממשלה המסתמנת נהנית מרוב לאומי בכנסת, שנבחר כדי להנהיג בעוז ובלי חשש. אין עוד תירוצים של כוח פוליטי דל, או של בעיית אמון מצד הבוחר. בטח לא אחרי שכיהן פה ראש ממשלה שנשען על שישה מנדטים בלבד, ואחריו אחד שעמד בראש המפלגה השנייה בגודלה בכנסת, ונדרש לבעלי תפיסה קוטבית כדי להגיע למעמדו. אחרי שלפיד הוכיח יחד עם עמיתיו ועמיתותיו שהשררה נועדה מבחינתו לביצוע מחטפים, הגיע הזמן שממשלת הימין תמשול, תממש הבטחות ותגייס לשם שינוי את כל החוליות לטובת הנהגה בעלת עמוד שדרה. בהזדמנות זו היא מוזמנת להיפרד בנועם אך בנחישות מהממשלה היוצאת. אין צורך להדגיש את הצד"י.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
