כשמנחם בגין נבחר לראשות ממשלה במהפך 77', רבים היו בטוחים שהלכה להם המדינה. כמה ימים לאחר מכן פרסם עיתון הארץ קריקטורה שלו כבריון. על זרועו האחת קועקעו המילים “אף שעל" ועל האחרת ציור של מגן דוד. כתב העיתון ראיין עוברי אורח בתל־אביב: "אותי זה מאוד מפחיד, אני לא יודע מה יקרה מחר", אמר האזרח המודאג. במודעה לא חתומה בעיתון נקראו יגאל ידין ומפלגת ד"ש לא להצטרף לקואליציה של הליכוד. "אתם תקוותנו האחרונה. אל תיתנו לנו לחיות במדינה לאומית קנאית".
בעיתון "דבר", אדם בשם חגור כתב מכתב לחברו: "אני ירא משבתאות כוזבת. משילוב הממ"ד הדתי נוסח לוינגר… תהליך ההחלמה יהיה ממושך מאוד". באותו עיתון כתב עמוס עוז מכתב אל איש תנועת העבודה: "ימים רעים יבואו עלינו עכשיו. הזעיר בורגנות, מלכת חיינו למעשה זה כמה וכמה שנים, תהיה מעכשיו גם תורת ההתנהגות הרשמית ואותה ילוו עכשיו יותר ויותר תופי הטאם־טאם של שבטיות עממה, פולחנית, דם ואדמה וסיסמאות נוסכות שיכרון, בית"ר ומצדה, העולם כולו נגדנו, ישראל בטח בה', קנאות עם פחדים אפלים".
כל הציטוטים הללו לוקטו על ידי העיתונאית שרה ליבוביץ־דר, בכתבה שהתפרסמה במעריב לרגל 40 שנה למהפך. הסוף, כידוע, שונה במקצת. מי שהתחיל כאימת השמאל הפך ליקירו לאחר שהביא את הסכם השלום עם מצרים. המדינה שכולם חששו לשלומה, לא הלכה לשום מקום.
המדינה תשרוד, ולא רק שהיא תשרוד – לראשונה מזה שלוש שנים יש פה סיכוי אמיתי לממשלה שתחזיק קדנציה מלאה, וכבר שכחנו מה המשמעות של זה
כשרבין נרצח הייתי תלמידה בתל־אביב. יום לאחר מכן הרחובות נמלאו תוגה. אנשים דיברו על מלחמת אזרחים, אמרו שהחברה הישראלית לא תשרוד את השבר הזה. אבל אז התחילו כל מיני יוזמות של הידברות בין חילונים לדתיים. כל חודש הלכנו להידבר עם איזה מתנ"ס חילוני. א־לוהים, כמה נדברנו שם. המדינה לא הלכה, למרות הכול.
כשבנט חבר לממשלת לפיד בתמיכת עבאס, רבים ראו את המהלך כתחילתה של האפוקליפסה. מכתבי איום וקליעים נשלחו לביתו. היו אף כאלו שצירפו חלום בלהות על אוסלו ג'. ואומנם, הממשלה הזאת חתומה על כמה הכרעות קשות נגד ההתיישבות, אבל אוסלו לא היה פה. לא רק שלא היה פה, בקיץ האחרון התקיים בחסות ממשלת ה"זדון" וה"נוכלות" מבצע עלות השחר.
כדרכנו בקודש, גם השבוע עם היבחרו של הגוש שפחות נוח לגוש השני, נחלצות מהבוידעם זעקות הגעוואלד. וכמיטב המסורת – גם איומי עזיבת הארץ, הספדי מרצ ומי ישמור על הלהט"בים שלא ייתלו ברחובות של רפובליקת גלעד המתהווה. רק השבוע שאלתי לשלומו של חבר תל־אביבי, והוא ציין בהלצה שאשתו הלכה עם הילדים לים כדי לציין את הפעם האחרונה שבה יהיה חוקי להסתובב כאן בביקיני.
לכל אלה צריך להזכיר עכשיו, סתם בשביל הפרוטוקול, שהמדינה לא תלך. היא לכל היותר תיעשה קצת פחות נוחה לאינטרסים שלהם. יכול להיות שבחסות הממשלה המאוד ימנית שתוקם יחוקקו חוקים שמרניים שלא ימצאו חן בעיני השמאלנים הליברלים, אבל הי, בחסות הממשלה הקודמת עשו את אותם דברים לחרדים ולמתנחלים. העולם החרדי לא הלך, וגם ההתנחלויות עדיין עומדות במקומן. אני מרשה לעצמי להמר שגם החוף התל־אביבי ישרוד.
המדינה לא תלך, כי הכוח המבריא של החברה שלנו גדול יותר ממנהיג כזה או אחר. כי עמוק בפנים כולנו זוכרים מה קרה לנו כשלא הייתה מדינה, והזיכרון הטראומטי הזה חזק יותר מכל ממשלה שתוקם.
המדינה תשרוד, ולא רק שהיא תשרוד, לראשונה מזה שלוש שנים יש פה סיכוי אמיתי לממשלה שתחזיק קדנציה מלאה. כבר שכחנו מה המשמעות של זה. במציאות שבה אף אחד לא מרגיש שהוא בא להרבה זמן ובעלי התפקידים מתחלפים כמו גרביים, לא משתלם לדבר על תהליכים ארוכי טווח. כולם עוברים לריצות קצרות ולפרויקטים מיידיים שאפשר לגזור עליהם סרט ולהעלות סטורי. ואז אנחנו רואים את מרב מיכאלי משיקה אוטובוס נגד הטרדות מיניות ומעלה את הטמפרטורה של המזגן ברכבת. מה דעתך שנתחיל מזה שהאוטובוס והרכבת יצאו ויגיעו בזמן? כל כך הרבה באגים יש במערכת שאיש לא נדרש לטפל בהם.
יש לממשלה שתוקם הזדמנות נדירה לעסוק שוב בתהליכים ארוכי טווח. לא רק שיש לה, אנחנו צריכים לתבוע את זה ממנה. אנחנו צריכים לקחת את כל האנרגיות והאגרסיות והתסכולים ולדרוש מנתניהו והליכוד את מה שהם לא יכולים להתחמק ממנו עכשיו. קיבלתם את ממשלת חלומותיכם – זה הזמן לקיים הבטחות. משילות. ח'אן אל־אחמר. יוקר המחיה. הבלגן במערכת החינוך. יש לכם ארבע שנים של שקט בלי אף איש שמאל פרוגרסיבי שנכפה עליכם בקואליציה. קדימה, תתחילו לעבוד.
