אז במוצאי שבת שמתי על עצמי ג'ינס קרעים וחולצה שחור כהה (ילדים חובבי רוק מעפולה יודעים להבדיל בין שחור רגיל לכהה), וד"ר זמרי ניסתה גם היא לשוות לעצמה לוק רוקיסטי. וכך שני רוקרים מזדקנים חיכו לבייביסיטר, שאיחרה קצת, כדי לנסוע אחורה בזמן.
בדרך לשם פתחה הדוקטור בשיחה על כך שיש בעיה באתר של עיריית רמת־גן, אז היא לא הצליחה לשלם חשבונות. אמרתי לה שאם אנחנו נוסעים עשרים שנה אחורה אני מעדיף שלא נעסוק בארנונה, ונתנהג כמו שני אנשים נטולי מחויבות שנוסעים להשתולל עם גיטרות. היא הסכימה והגבירה את הרדיו. בדיוק ניגנו את "סוס עם כתם על המצח" של חוה אלברשטיין, ושנינו זמזמנו יחד עם הקלרינט את הניגון. אולי היה עדיף שנדבר על ארנונה.
כביש החוף עשה לנו מה שכביש החוף נוהג לעשות ועיכב אותנו בפקקים בלתי נגמרים. הגענו רגע לפני תחילת ההופעה לאמפי שוני, האח הקטן של קיסריה. זה המקום הכי טוב להופעות בארץ והכי גרוע לחניית מאחרים. החניה הייתה מפוצצת. התעצבנתי שלא יצאנו מוקדם יותר בגלל הבייביסיטר שאיחרה, וד"ר זמרי הזכירה לי שאנחנו צעירים עכשיו וצעירים לא מתעצבנים על חניה אלא פשוט מוצאים אחת. מצאתי.
גיל העמידה
פסענו שנינו בשבילים המובילים לאמפי יחד עם עשרות רוקרים מזדקנים. הזכרים ברובם לבשו חולצות של להקות רוק מפעם, כנהוג באירועים כאלה. אצל רובם החולצה הייתה צמודה מדי וחשפה כרס שתפחה עם השנים. הגיל הממוצע: 45. ד"ר זמרי הרגישה טוב עם עצמה כי היא עוד מסתכלת על ארבעים מלמטה.
רגע לפני שנכנסנו שאלתי את בודקת הכרטיסים בכניסה את השאלה הכי מבוגרת בעולם: "תגידי, יש שירותים בפנים". היא ענתה שלא והפנתה אותנו לשירותים בחוץ. ניגשתי ועמדתי בתור עם עוד שבעה גברים, וכשנכנסתי פנימה התאכזבתי: אלו היו השירותים היפים, המסודרים והריחניים ביותר שראיתי. אתה יודע שמשהו השתבש בהופעת הרוק שלך כשהשירותים ממש אחלה.
הלכנו לקנות שתייה. הברמן, שלדעתי עוד לא נולד כשסטטיק ובן־אל הפכו לצמד, שאל מה נרצה לשתות. שתי בירות, אמרתי לו. הוא הוציא לי שתי בירות ושני צ'ייסרים, "עליי, אין על הפטריוטים". הופתעתי שהינוקא צורך אקטואליה צעקנית, אבל וואלה, כל דור והלהקה שלו. לי היו היהודים, לו הפטריוטים.
ד"ר זמרי הזהירה מראש שזו הופעת עמידה. אז עמדנו למרגלות הבמה וחיכינו שההופעה תתחיל. שתיתי שליש כוס חצי בירה, ואז הבנתי שכדאי להאט את הקצב, אחרת אאלץ לעמוד שוב בתור ההוא בחוץ. אין דבר שאומר הופעת רוק מופרעת יותר מחישוב יכולות השלפוחית.
האורות כבו, הלהקה עלתה, והציניות שלי נגמרה. כל שיר החזיר אותי להברזות מהתיכון: רגעים חשוכים בחדר בבית בעפולה כשהקומפקט דיסק מנגן את "מציאות נפרדת", אחד האלבומים הטובים שיצאו אי פעם בעברית, עם טקסטים על א־לוהים ואלימות וסקס ופחדים ושאלות. מפתיע כמה זמן אתה יכול לא לשמוע שירים שאהבת ועדיין לזכור כל מילה, כל ניואנס, כל צרחה, כל ריף של גיטרה.
הזמן שלנו
שני גברים ובחורה לידי ניגנו בגיטרת אוויר ביד אחת וביד השנייה החזיקו קערית נאצ'וס, למקרה שיתחשק להם לנשנש. מאחוריי, ארבעה אנשים החזיקו טלפונים וצילמו את ההופעה. כולם הוחזקו בנרתיק של מבוגרים, שיש בו גם מקום לכרטיסי אשראי למיניהם. כי מה אומר יותר רוקנרול מלצלם הופעה כשבפינה רואים גם את כרטיס המועדון שלך בסופר פארם.
את היהודים מצידם זה לא ממש עניין. הם נתנו בראש בדיוק כמו אז, בתיכון אורט בעפולה, בתקופה שהם היו הדבר הכי בועט בסצנה ואשכרה יכלו לבעוט בלי לחשוש מפריקת אגן של המתופף או הקהל. לפני אחד השירים עלה מי שלדעתי הוא יו"ר מועדון המעריצים שלהם, והציע נישואין על הבמה לצלילי "הזמן שלך" המופלא של היהודים. הקהל מחא כפיים בטירוף – בכל זאת, מישהו מתחתן ולא בפרק ב'.
אחרי כמעט שעתיים של הופעה הם ירדו מהבמה. הקהל ידע שיש הדרן ופצח בקריאות קצובות: "ה־י־ה־ו־ד־י־ם! ה־י־ה־ו־ד־י־ם!". אמרתי לדוקטור שכדאי שנצא עכשיו, כדי שנספיק לברוח מהצפיפות בחניה. היא זרמה איתי ואמרה שזה אכן יהיה הדבר הנכון והמבוגר לעשות. נזכרתי בפעם ההיא ב"ליל אהבה בצמח" כשנכנסתי עם חברים לכנרת כי חשבנו שעברי לידר עולה, ואז הכרוז הפתיע ואמר שהיהודים עולים ודפקנו שחייה ששברה את שיא העולם במאתיים מטר פרפר פלוס חתירה פלוס חצי טביעה. איפה הימים האלה? מה השתנה בבנאדם שמוותר על הדרן של "עוד ארון אחד" כדי להקדים עוד פקקון אחד?
כל הדרך הביתה שמענו היהודים ודיברנו על ההבדלים בין אז להיום. בדרך שירן הציעה שאם אנחנו כבר בניינטיז נעצור בבית הפנקייק המקורי. אמרתי לה שיותם של התיכון היה מוריד עכשיו בכיף ארבעה פנקייק עם קצפת וקם כמו חדש, אבל יותם של היום יקום עם צרבת אז עדיף לוותר.
רגע לפני שהגענו לביתנו הבורגני ברמת־גן אמרתי לד"ר זמרי שהיה לי ממש כיף איתה. היא אמרה שכואבות לה הרגליים. "נראה לי שמיצינו הופעות עמידה", אמרתי. אחפש לנו איזו הופעת ישיבה של חוה אלברשטיין, ונזמזם את הניגון.
