אין מי שלא נתקל השבוע בבדיחה על מדינת ההלכה שבדרך, על בדיקות ינשוף בצמתים לבירור שמירת השעות שבין בשר לחלב ועל ציוצים אסורים לפני ברכות התורה. צחקנו, אבל זה היה בערך כמו הצחוק של מי שמחקים אותו וכשהוא נדרש להגיב לחיקוי הוא יאמר: "כל הכבוד לחבר'ה האלה, מוכשרים!" ובלב? תחושת עלבון.
שאלתי השבוע בכמה הרצאות מה פשר אי־הנוחות הזו, אחרי הכול ניצחנו, לא? התשובה השכיחה הייתה: "לא נוח שחושבים שאנחנו חשוכים וכופים, כשאנחנו בעצם מאירי פנים ואוהבי זולת". נכון, זה פוגע שסטריאוטיפ מקבל מוטציות שלא קשורות אלינו בכלום ולא נותן לעובדות להפריע לו. אנחנו בסך הכול די נחמדים.
ואולי, זו בדיוק אי־הנוחות שאני מרגישה. אולי בסתר ליבי הייתי רוצה להיות הדוסית הזו ש"הם" מדברים עליה. מבוצרת הרמטית באמונותיי, שואפת באמת שכוווולם ישמרו שבת ויחיו את העונג הזה ואילו רק היה לי כוח, הייתי יוצאת לשוק, מכריזה ואומרת וכו'. אבל הבעיה היא שאני לא. אני דתייה נחמדה.
באחת הטיסות האינסופיות, התיישב לצידי מי שהציג את עצמו כמרצה באוניברסיטה ולא הפסיק לבקש ממני שנניח לו סופסוף, הדתיים, ושנפסיק עם ההדתה והכפייה ו"איש איש (!) באמונתו יחיה". ה' במרומים עדי, שכל מה שרציתי היה להעניק לו בלב שלם את הזכות לחיות באמונתו, הסכמתי אפילו שישכתב פסוקים מפורשים ובלבד שייתן לי לישון קצת. לא היה לי ולו רצון קטנטן לקרב רחוקים וכל מה שביקשתי היה בדיוק ההפך, שיתרחק מעט ואוכל לישון לפני ההרצאה הגדולה שמחכה לי עם הנחיתה.
"נעבור לאירופה", איימו השבוע מאוכזבי בחירות ורק קיוויתי שאם חלילה יממשו את האיום העצוב הזה, שישתדלו שלא להפריע את שנתה של דתייה נחמדה במהלך הטיסה. לא נעים כשהצד האחר של המפה מצפה מאיתנו שנהיה מה שאנחנו לא. הביטחון של הפרופסור ההוא, שמשאת נפשי היא שישוב בתשובה שלמה, הזכיר לי איש שעדיין מקטר על הנודניקית הזו שמחזרת אחריו ולא מניחה לו כשהיא, כבר שכחה ממנו מזמן.
אבל בטיסה ההיא, כשלא הצלחתי להירדם, פתאום לא רציתי להיות הדתייה שהנני. רציתי קצת להיות ההיא שהוא דיבר עליה. חדורת שליחות, חב"דניקית שלא רואה בעיניים מרוב אכפתיות מהעולם הבא של כל יהודי, רציתי להיות צדיקה שחיה באמונתה.
הבחירות האחרונות, העבירו אותנו מהתפקיד הנוח של האורחים לתפקיד המארחים. לאופוזיציה מותר לבקר, כמו אורחים לרגע. לקואליציה שבאה לגור – כבר אסור. היא צריכה לדאוג לעם כולו, היא צריכה לצאת לשוק בכל הכוח, להכריז ולומר את דברה כך שיתקבל, כמו קבלת שבת, באור וביופי. חובת ההוכחה עכשיו – עליה. עליי.
הרב זקס המופלא – שהשכיל בדרך נעלמת, כמעט ברוח הקודש, לייצא אמירה יהודית נחרצת, מתאכפתת מהעולם כולו ועדיין נחמדה – מספר סיפור שטלטל את חייו. "בעת שעסקתי בהוראת פילוסופיה", הוא סיפר, "רוב עמיתיי המרצים היו מרקסיסטים. באותם ימים, לא שיערתי שאהיה רב, אבל הכיפה לא ירדה מראשי. ביום סוער במיוחד, בעודי חוצה את מגרש הספורט בקמפוס, העיפה הרוח את הכיפה מעל ראשי ובמקום לחבוש אותה, החזקתי אותה בידי עד שהגעתי לחדר ההרצאות. למחרת היום זימן אותי אליו ראש המחלקה: 'הכול בסדר?' הוא שאל. כן, השבתי, תמה על השאלה והוא אמר: 'פשוט ראיתי אותך אתמול ללא כיפה ותהיתי אם אירע דבר מה'". והרב זקס מסיק בגאונות: "היה זה רגע מדהים. לפתע פתאום הבנתי שאף שהאיש אינו יהודי, הוא היה מוטרד עמוקות מהאפשרות שאיבדתי את אמונתי… עד עכשיו אינני בטוח שהבנתי את תגובתו במלואה, אך נדמה לי שהיא נבעה מכך שהנאמנות שלי לדתי הייתה חלק מן הביטחון של עולמו־הוא. מתוך שידע היכן מקומי, ידע היכן מקומו".
נדמה לי שהבחירות האחרונות מחייבות אותנו להגדרה עצמית דתית ברורה מאוד. אי אפשר עוד לחפש את התנוחה הנוחה להירדם בה בין שמיים וארץ, בין קודש לחול. השבוע, בעזרת ה', אהיה בניו™™־יורק. קרוב לששת אלפים איש יהיו בתיאטרון ה"ריץ", במופע סולד אאוט, שני ערבים ברציפות. הם יבואו לשמוע אותי ככל הנראה מפני שהם מזדהים עם מה שיש לי לומר. אבל אני, בלי נדר, אשתדל לחפש בטיסה הארוכה את זה או זו שמרגישים אחרי הבחירות האלה, שהם עצמם "סולד אאוט". אשתדל שלא לישון אם יבקשו ממני תשובות וכשהיא או הוא יירדמו, אני אתפלל בעדם, אתפלל בעדי, שנהיה אנשים, שנהיה צדיקים שחיים יחד, איש באמונתו.
