בליל הושענא רבה האחרון, ישבנו כמה חברים בסוכה בירושלים ועסקנו בתורה. פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, נחה על אחד החברים רוח של מנחה תוכנית לייט נייט והוא עצר את הלימוד ושאל, תגידו חברים, אם הייתה לכם אפשרות לפגוש שלוש דמויות הוד שכבר אינן איתנו, את מי הייתם בוחרים?
ברגע הראשון כולנו חייכנו חיוך כזה מסתורי וכעבור דקה התחלנו לענות. אחד אמר, אברהם אבינו ומשה רבנו ורבי שמעון בר יוחאי. והחבר המראיין אמר, נו באמת, אלה דמויות מתבקשות. תהיו מקוריים יותר. אז חבר אחר אמר הרמח״ל ורבי נחמן ורחל אמנו! והמראיין אמר, או! עכשיו התחלנו. והחבר השקט שלנו אמר, אני הייתי רוצה לפגוש את האר״י הקדוש. וכולנו עשינו פששש ואמרנו לו יש לך עוד שניים והוא אמר, תנו לי לחשוב. בינתיים החבר המגניב אמר, אני הייתי רוצה לפגוש את איוב! כולם צחקו והוא המשיך: ואת רבי אלעזר בן דורדיא! וכולם צחקו עוד יותר. למרות שהיה שם עומק וגם קצת עצב בתשובות שלו. ומי שמכיר אותו יודע.
ואז נכנס לסוכה הרב שלנו והחבר המראיין אמר לו, הרב, בדיוק עברה פה שאלה. איזה שלוש דמויות־עבר שכבר אינן איתנו הרב היה רוצה לפגוש? והרב שלנו שהוא איש מאוד חד ומאוד שכלי ומאוד ליטאי ולמרות זאת גם מאוד חם ומאיר פנים וטוב לב, חייך את החיוך המתבקש, חשב רגע וענה, את הרמב״ם בוודאי, אם כי… אין לנו באמת השגה. והחבר המראיין התקומם ואמר, מה זאת אומרת, הרב?! והרב ענה, אין לנו השגה בדמויות מפעם. איך אומרים חז״ל בגמרא בשבת? ״אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים״. אבל זה לא הניח את דעתו של החבר המראיין והוא ממש נזעק ומחה בקול רם. מה זאת אומרת אין לנו השגה, הרב?! אם אין לנו השגה, אז גם לא רלוונטיים כל הדיבורים של ללמוד חסד מאברהם אבינו וענווה ממשה רבנו וכולי וכולי! והרב לא מיהר לענות, רק ליטף את הזקן ואמר, נו נו. צריך לחשוב על זה.
אם תיסעו לבני–ברק ותיכנסו לכולל האברכים השלישי מימין ברחוב שמעיה תמצאו את ר׳ חייקל הרמן יושב וממית עצמו באוהלה של תורה. כבר ארבעים שנה (!) שלא פספס יום אחד בכולל
והדיון המשיך אל תוך הלילה ואני נזכרתי לפתע בר׳ חייקל הרמן. נכון יותר במשגיח אצלנו בישיבה שהיה נוהג אחת לכמה זמן לספר לנו על ר׳ חייקל הרמן. וכשהמשגיח היה מספר על ר׳ חייקל העיניים שלו היו נוצצות והקול שלו היה רועד מהתרגשות. והאמת היא שגם אני כשהייתי שומע על ר׳ חייקל הייתי מתרשם עמוקות, לפעמים אפילו מתרגש אבל בעיקר הייתי תוהה ביני לבין עצמי אם ישיב
המשגיח היה אומר שלא משנה מתי, אם תיסעו לבני־ברק ותיכנסו לכולל האברכים השלישי מימין ברחוב שמעיה תמצאו שם את ר׳ חייקל הרמן יושב וממית עצמו באוהלה של תורה. כי כבר ארבעים שנה (!) שלא פספס יום אחד בכולל. כבר ארבעים שנה שהוא יושב באותו מקום (!) בקצה הספסל השלישי בטור האמצעי בבית המדרש ולומד סדר א׳ תשע עד אחת, סדר ב׳ שלוש וחצי עד שבע, סדר ג׳ תשע עד אחת עשרה, פלוס שלוש תפילות, פלוס סדרים קטנים בין הסדרים בקיצור, יהודי בן שבעים עם שגרה של בחור ישיבה שטייגעניסט צעיר או של נזיר זן למי שמעדיף דימויים אוניברסליים יותר.
המשגיח שלנו היה מספר שאפילו בימים שבהם ר׳ חייקל חיתן את ילדיו ואת נכדיו, הוא היה משאיר פתק על הסטנדר: יצאתי לחתונת בני, תיכף אשוב. ובאמת כעבור שעה קלה ר׳ חייקל היה חוזר לתלמודו כאילו כלום. ואנחנו היינו שומעים את הסיפורים האלה ויודעים שבתכלס ר׳ חייקל יש רק אחד ומשה רבנו יש רק אחד ורמח״ל יש רק אחד ואיוב יש רק אחד ואנן מה נענה אבתריה?
אני באמת לא יודע מה להגיד על זה. יש בי צד שמעדיף להאניש גם את הדמויות הכי נשגבות ולו כדי שאוכל למצוא את עצמי באיזשהו אופן בתוך המיתולוגיות עליהן. ויש בי צד שאומר שאין לנו השגה. לא מזמן מישהו סיפר לי שר׳ חייקל ברמן כבר לא יושב בקצה הספסל השלישי בטור האמצעי. ר׳ חייקל עבר מקום לטור שליד החלון. כששאלו אותו למה, אמר שהוא צריך קצת אוויר.
