את תגובתם של גורמי אופוזיציה אחדים לתוצאות הבחירות אפשר לתמצת במשפט אוקסימורוני: הדמוקרטיה בסכנה איומה, צריך לצאת לרחובות כדי לבטל את פסק דינה.
רביב דרוקר, למשל, קרא לשמאלנים המובסים להפגין בהמוניהם ואף ממש "להילחם". במדור הדעות של הארץ הובעה שלשום משאלה ש"הגנרלים יצטרכו להציל את ישראל מעצמה", לא פחות. הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ איים עוד ערב פתיחת הקלפיות – אגב, בריאיון לערוץ המתקרא "דמוקרטTV" – ש"ברגע שהוא (איתמר בן־גביר) ינסה לממש משהו מרעיונות הזוועה שלו, תהיה פה מלחמת אחים".
במוקד רעיונות הזוועה, נכון לעכשיו, עומדת פסקת ההתגברות. כמעט כל דוברי גוש רל"ב ורוב המומחים המשפטיים הנקראים בבהילות לאולפנים מתארים אותה כפסק דין מוות לבג"ץ, שבעיניהם הוא הוא המייצג האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית לדורותיה; לא הבוחר, לא הכנסת, ודאי לא הממשלה הנבחרת – מניין וחצי שופטי בית המשפט העליון. לפני כשלושים שנה מינף אחד מהם, אהרן ברק, מהלך חקיקה אגבי וכמעט חשאי של הכנסת לכדי סמכות וטו שיפוטית על ספר החוקים, ומאז מתואר כל ניסיון להחזרת הגלגל אחורנית כרעיון נואל. כעת, כשניסיון טרי כזה נראה בר סיכוי, ובלי ספק מבטא את רצון העם 2022, הרטוריקה מסלימה בהתאם. כלי התקשורת של השמאל מבשרים השבוע ש"פסקת ההתגברות תפגע אנושות בדמוקרטיה" ואפילו על "סופה של מערכת המשפט".
אפשר להבין לליבם. הם עומדים לאבד צעצוע יקר: מנגנון שליטה נכלולי במדינה מספסלי האופוזיציה. אומנם לא שליטה מלאה, אך שליטה נאה בהחלט. בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, מתערב שוב ושוב באופן הניהול של מדינת היהודים בלא שהוסמך לכך אי פעם כחוק, ותוך ניצול העובדה שהוא עצמו נשלט בידי קבוצת מיעוט בדעת הקהל הישראלית. מעשור לעשור, למרות כל הביקורת והמחאה, תיאבונו רק גדל, ובמיוחד בעשור החולף, תחת הנהגתן של הנשיאה מרים נאור ז"ל ויורשתה אסתר חיות תבל"א.
בין השאר, ליבו מלאו לפסול את חוק הגיוס, ולחולל בכך את משבר המשילות שגרר סדרת בחירות ממארת. הוא גם ביטל את החוק למניעת הסתננות ארצה, את חוק ההסדרה, וכמעט גם את חוק יסוד הלאום. למעשה אף ביטל את החוק שנועד למנוע משונאי ישראל מוצהרים את ההשתתפות בבחירות. החוק הקיים קובע מפורשות שמפלגות פרו־פח"עיות לא יורשו להתמודד בבחירות, אבל בג"ץ צפצף ואישר להן להתמודד. עכשיו, סוף סוף, נוצרה ההזדמנות להעמיד אותו במקומו – מקום מכובד מאוד, אבל עדיין לא מקום השכינה.
פרדוקסלית, דווקא פסקת ההתגברות תעניק לשופטים סמכות לבטל חוקים. היא רק תכניס היגיון דמוקרטי להליך הביטול ותעניק לו גיבוי פרלמנטרי, כנדרש. הוא לא יהיה עוד מחטף חסר כללים, כי אם חלק ממערכת איזונים מוסדרת היטב בין הרשויות. פסקת התגברות מושכלת תמנע את הפיכת ישראל למשטר עריצות עתידי, אך גם תגאל את ישראל מהמשך עריצות בג"ץ.
הדרך המיטבית לנסח אותה עוברת דרך הטלת מגבלות ישירות על יכולתם של השופטים לפסול את החוקים: במקום לקבוע ש־61 ח"כים מסוגלים לאשרר חוקים פסולי בג"ץ, מוטב להטיל מגבלה דומה על מספר השופטים שיידרש לביטול חוק. היא תקטין את החיכוך בין המחוקקים לשופטים, וגם תעמוד במבחן הסבירות המפורסם: אם חוק מסוים יהיה נורא ואיום, חזקה על רוב השופטים שיתאחדו נגדו בלי קשר להשקפת עולמם הפוליטית. אם הוא יהיה חוק שנוי במחלוקת גרידא, הפוליטיקאים בכנסת יחרצו את גורלו, כפי שמקובל בדמוקרטיות מתוקנות. פסקת ההתגברות תצרף אליהן גם את ישראל. היא לא תבשר את סופה של מערכת המשפט, אלא את תחילת תהליך החלמתה.
