כשדונלד טראמפ הדהים את העולם ונבחר לנשיא בשנת 2016, היו רפובליקנים שלא הצליחו לחייך במסיבות הניצחון. הם ראו את כוכב הריאליטי לשעבר עומד על הבמה ונואם בביטחון מופרז, מברך תומכים ומסמן בוגדים, והבינו: לטוב ולרע, המפלגה שייכת לטראמפ. בשש השנים שחלפו מאז בחש טראמפ מאחורי הקלעים של כל מערכת בחירות, והתוצאות, פעם אחר פעם, היו מאכזבות ומרסקות למפלגה הרפובליקנית. המפלגה של טראמפ.
ביום שלישי זה קרה שוב. למרות הכישלונות הטרגיים של המפלגה הדמוקרטית; למרות היותו של ג'ו ביידן הנשיא הכי פחות פופולרי מאז שהחלו למדוד את הנתון; למרות אינפלציה גואה ומחירים עולים ומיתון גדול בדרך – המפלגה הרפובליקנית לא הצליחה לעשות את מה שעשתה בכל מצב כזה בעבר: להוציא מצביעים, לשכנע עצמאים, ולכבוש כמה שיותר מוקדי כוח לאומיים ומקומיים. לא בטוח שהיא תצליח לכבוש את הסנאט – אחת המטרות הברורות והקלות ביותר שהיו לה בבחירות 2022. ויותר מכול, הסיבה לכך היא דונלד טראמפ.
טראמפ לא היה מועמד בבחירות האמצע, כמובן, אבל היה פעיל בהן, בעיקר בבחירת מועמדים רפובליקנים בכל ארה"ב, עם העדפה ברורה לא למי שיכול לנצח אלא למי שמביע נאמנות מוחלטת אליו ולטענה שהוא בעצם לא הפסיד בבחירות 2020. מכיוון ששמו שווה הרבה בבחירות המקדימות, המועמדים האלה ניצחו בקרבות הפנים-רפובליקניים במדינה אחר מדינה. במקום להעמיד פוליטיקאים גנריים, מוצלחים, שמדברים הרבה ולא אומרים כלום, הרפובליקנים הגישו לאמריקה סלסילת הזויים במרוצי מפתח, מניו־יורק עד קליפורניה.
המועמד הרפובליקני למושל פנסילבניה, דאג מסטריאנו, היה קונספירטור ספק־אנטישמי, אבל הוא טען שהדמוקרטים גנבו את הבחירות ולכן ניצח בפריימריז. השבוע הוא הפסיד בפער מפעים של 20 אחוז. המועמד לסנאט באותה מדינה, מהמט אוז, היה רופא־ידוען עם תוכנית בוקר וללא שבב של ניסיון פוליטי, שהטיף נגד חיסוני הקורונה ומכר תרופות פלא שקריות. אבל הוא חבר של טראמפ, אז הוא הביס את המועמד הרפובליקני הוותיק והגנרי. השבוע הוא הפסיד למועמד דמוקרטי שבקושי יכול לדבר בגלל מצב רפואי חמור. אותו הסיפור קרה בכל אמריקה.
גם כאשר המועמד לא נשבע נאמנות לדונלד טראמפ, צילו של הנשיא לשעבר האפיל על כל מאמץ רפובליקני לשנות את סדר היום. הדיווחים על כוונתו לרוץ לנשיאות ב־2024 שלהבו את הבייס הדמוקרטי. התבטאויות טראמפיסטיות מוכרות נגד מועמדים רפובליקנים שהוא לא אוהב דיכאו את המצביעים שאוהבים אותו, וגם את אלו שלא רוצים שיפריעו להם עם מלחמות פנימיות במפלגה. כל זהב שטראמפ נגע בו הפך מיד לחציר.
התוצאות היו ברורות לפני שהקול האחרון נספר. ככל שהאמריקנים כועסים על ביידן, ככל שהם חוששים ממחירי הדלק והדיור ומהחשבון התופח במכולת, הם עדיין העדיפו להעניק את קולותיהם למועמדים שנראים להם שפויים ולא קונספירטיביים.
המנצח הגדול של הלילה במפלגה האדומה היה מושל פלורידה רון דה־סנטיס, שניהל קמפיין פופוליסטי אך כזה שמבוסס על הצלחה מוכחת וכובד ראש פוליטי. עם עוד כמה מועמדים כמוהו, הרפובליקנים היו חוגגים היום. במקום זה הם פורקים את עצביהם בהתלחשויות מאחורי הקלעים, ומתלוננים בעילום שם באוזני הכתבים על מה שהברית עם טראמפ עוללה להם.
זה המחיר שהרפובליקנים משלמים על 2016. מי שהגדיר זאת היטב כבר אז היה בכיר המפלגה לינדזי גרהם, שמאז הספיק להפוך לידיד חם של טראמפ. במאי 2016, כשטראמפ היה רק המועמד המוביל בבחירות המקדימות, הסנאטור מדרום קרוליינה חזה את התוצאה הזו בדיוק בציוץ קצר: "אם נעמיד את טראמפ לנשיאות, כולנו ניהרס… ויגיע לנו".
