יו"ר הציונות הדתית לא כתב שום דבר שאמור לעורר מהומה רבתי, אך המכתב ששיגר בצלאל סמוטריץ' להתאחדות לכדורגל היה גול עצמי. בעולם נורמלי, שאינו עולמנו כידוע, סמוטריץ' בסך הכול העלה נושא חשוב לדיון ציבורי: האם הצעד החד־צדדי של המנהלת, להקדים את משחקי הכדורגל בשבתות החורף, ראוי ולגיטימי במדינה היהודית? במנהלת טוענים שהקדמת שעת המשחק תרחיב את הקהלים ותביא משפחות וילדים לאצטדיון. סמוטריץ' טוען שהצעד הזה, דווקא בשבתות החורף שיוצאות מוקדם יחסית, מדיר מהמגרשים את קהל האוהדים שומרי השבת. אני חושב שסמוטריץ' צודק, אבל גם שהמכתב הזה גרם יותר נזק מתועלת.
הדיון על פתיחת משחקי הכדורגל גם לשומרי השבת מתנהל זה שנה וחצי. סמוטריץ' היה שותף בו בסדרת פגישות, יחד עם פוליטיקאי דתי נוסף: שר התרבות והספורט חילי טרופר. איש לא קפץ ולא התקומם מכיוון שהדיון הזה נעשה בשקט, תוך חתירה להסכמה ולא לעימות, וגם כנראה מפני שטרופר אינו מסומן כמי שבכוונתו להשיב את מדינת ישראל לימי "משפט התורה". הסיפור כאן אינו סמוטריץ' אלא קהל גדול שיושב דרוך ומכווץ מאז היוודע תוצאות הבחירות. כל אפצ׳י נדמה להם כמדינת הלכה. כל קריאה להידברות מתפרשת ככפייה.
ובכל זאת, גם לצד המנצח יש אחריות: את הסערה שקמה בעקבות המכתב של סמוטריץ' אי אפשר להבין במנותק מסערה אחרת שהתחוללה סביב נאומו בכנסת יום קודם לכן, באזכרה לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. אני ממליץ לצפות בנאום המלא, רבע שעה רהוטה ומרתקת, אבל למי שלא יעלה בידו נאמר שסמוטריץ' באמת ביקש להשתתף ביום הזה. לוודא שאחרי 27 שנים, גם הציבור שהוא מייצג יוכל להיות שותף באבל. הוא עלה לדוכן בטון מתון ודיבר על פיוס. הוא הסביר, ובצדק, ש"במקום לחפש את המאחד, היום הזה הפך ליום האשמות". אבל אז הפך סמוטריץ' למאשים בעצמו. בניסיונו להפריך את עלילת הדם ההיסטורית שניסתה להטיל את האשמה ברצח על הימין, המתנחלים וכל מי שהתנגד למדיניות רבין, הוא הטיל את האשמה על השב"כ.
רוב הביקורת שהשמיע נכונה וגם לא ממש שנויה במחלוקת: כולם מסכימים שהשב"כ כשל בהגנה על רבין, ולכן כל צמרת הארגון אז פוטרה או התפטרה. גם "המניפולציות חסרות האחריות" בהפעלת שמפניה אינן סוד (וצודק סמוטריץ' שעדיין לא נחשפו במלואן), אבל הוא לא עצר שם אלא הוסיף עוד שבע מילים: "כדי לעודד את הרוצח לבצע את זממו". כלומר, הוא לא הסתפק באזכור הרשלנות הפושעת של השב"כ אז, אלא ייחס לו זדון. זו דעה שאפשר לדון עליה. היא ודאי מבוססת פחות מטענות היסוד שלו, אבל גם אם נניח שיש בה ממש, אפשר לתהות על הבחירה להשמיע אותה בשבוע שבו הוא ושותפו איתמר בן־גביר, שהפך לסמל כשאחז בסמל מכוניתו של רבין, רשמו הישג פוליטי חסר תקדים.
צריך להיות מנותק מההוויה הישראלית, וסמוטריץ' אינו מנותק ממנה, כדי לא להבין שרבים מהישראלים חרדים, חוששים ולחוצים מכדי להקשיב בסבלנות למסר מורכב. את הנאום הזה סמוטריץ' נשא כשהוא מודע היטב למעמדו כיו"ר מפלגת הציונות הדתית ושר בכיר בממשלה הבאה. לימין ולאנשי הציונות הדתית הוא אמר "אל תתנצלו, אין לכם על מה", אף שבן־גביר עצמו דווקא התנצל על עלילותיו בימים ההם, וטוב שכך.
סמוטריץ' עמד שם כשהוא מודע היטב גם לתחושות בצד המפסיד. "אני קורא ברשתות את הפחד והחשש", אמר. לכן לא היה קורה דבר אם כפי שהציע, היום הזה לא היה הופך ליום של האשמות אלא של זיכרון משותף. לו היה מסתפק בשני המשפטים הראשונים בלי לגלוש לשלישי, המסר העקרוני היה עובר אבל הסערה הייתה נחסכת. כנואם מוכשר וכפוליטיקאי מנוסה סמוטריץ' ידע מה יהיה המשפט שיתפוס בתקשורת, וכנראה התקשה לוותר עליו. יש גורמים בתקשורת שמזינים את התבהלה. המחנה המנצח לא צריך להירתע, אבל גם לא מוכרח לשחק לידיהם. גם סוגיית המשחקים בשבת הייתה יכולה לחכות קצת. אין שום בהילות להציף כעת, בתוך שבוע מהניצחון הסוחף של הימין, עוד ועוד סוגיות במחלוקת.
בניגוד לסמוטריץ', נראה שאיתמר בן־גביר הבין את המצב. בטור שפרסם השבוע ב"ישראל היום" הוא פנה למי שלא הצביעו עבורו ודיבר על כוונתו לעבוד למען כולם. הטור היה מנומק, ובעיניי גם משכנע. ניכרים דברי אמת. אני מאלה שהאמינו לבן־גביר כשעמד בבליך ודיבר על כך שהוא לא הבחור הצעיר שהתריס, ושהוא עבר דרך והשתנה (ומאמין גם למנסור עבאס שמדבר על הכרתו בישראל יהודית ודמוקרטית, אבל זה נושא אחר). המאמר של בן־גביר אולי לא ישכנע את מתנגדיו ולא יעזור אצל מי שיבקש בכל מחיר לייצר תבהלה, אבל הוא כן ייפול על אוזניים קשובות בקרב אנשי מרכז ושמאל ציוני שמבקשים להאמין שהעולם לא נחרב ושישראל חשובה גם לפוליטיקאים מהמחנה השני.
הבחירות הסתיימו. לפי התוצאות נראה שלכל השרים יהיו שנים רבות ליישם את משנתם. ולכן, יהיה מרענן אם הממשלה החדשה תהיה ממשלת מעשים ולא תגרות חסרות ערך. הדבר נכון במיוחד לגבי אדם מעמיק ורציני כבצלאל סמוטריץ', שבכהונה קצרה במשרד התחבורה זכה למחמאות מגדולי מתנגדיו, ואפשר רק להעריך מה יוכל לחולל בקדנציה שלמה במשרד האוצר. אולי הוא יפתיע לטובה גם את מי שחוששים ממנו מאוד. התנגדות יו"ר ההסתדרות למינויו רק משכנעת עד כמה נחוץ כאן שר אוצר שמאמין בימין כלכלי אמיתי. עם כל הכבוד לתיק הביטחון, האוצר זקוק לו יותר, ודאי כשהחלופה התוך־גושית היא השמאל הכלכלי של אריה דרעי.
תוצאות הבחירות לימדו אותנו שהציונות הדתית, גם באגפיה המתונים, הצביעה ט'. לא רק בבית־אל ב', גם בגוש עציון ובגבעת־שמואל בחרו בסמוטריץ', אף שבעבר הסתייגו ממנו והעדיפו את בנט ושקד. ניתוח הקלפיות במעוזי הציונות הדתית – מגב ההר ועד הקיבוץ הדתי – מלמד על הישג מרשים במיוחד של יו"ר המפלגה: עכשיו יש כבר חפיפה כמעט מלאה בין המפלגה למגזר.
בדרבי הפנימי בין הליברל לחרד"ל הוא ניצח בנוקאאוט. בנט פרש, שקד כשלה, הבית היהודי נמחק מהמפה הפוליטית. אבל המצביעים שלהם לא נעלמו לשום מקום. הציונות הדתית הליברלית, הפיינשמקרים כפי שכינו אותם בלעג, סתמו את האף והצביעו ט'. מעוזים קלאסיים של בנט ושקד התמסרו לסמוטריץ'. גם אם לא נעשה מאמץ־על לרתום אותם, הם התגייסו אל מול החלופה. זה הישג גדול, אבל סמוטריץ' יצטרך לעבוד קשה כדי לשמר אותו. הוא יכול ללמוד מאריה דרעי.
דרעי, שניצח את אלי ישי בקרב מר ב־2015, לא נח על זרי הניצחון אלא יצא למסע שיקום ארוך. התוצאה בקלפי הייתה 7:0 לש"ס, אבל רשימת "יחד" של אלי ישי השיגה קולות ששווים ארבעה מנדטים כמעט. הציבור החרדי־מזרחי נותר משוסע. דרעי טיפל באופן אישי בכל רב או קהילה, פירק כיס התנגדות אחר כיס התנגדות, וערך סולחות עם רבנים בכירים שהתייצבו בצד השני.
באופן סמלי, בבחירות האלה ש"ס חזרה ל־11 מנדטים, כפי שהיה בימיו האחרונים של הרב עובדיה, ודרעי השיג מכתב תמיכה גם ממי שהיה מנהיגה הרוחני של "יחד", הרב מאיר מאזוז. זו הפעם הראשונה שראש ישיבת כיסא רחמים חתם על תמיכה בש"ס מאז הקרע ההוא. דרעי הקפיד לשמור על קשר עין גם עם המעוז האחרון הזה, לא בגלל כוחו האלקטורלי של הרב אלא בשל ההבנה שאם ש"ס רוצה לשמר את ההגמוניה שלה ברחוב החרדי־ספרדי, היא צריכה באמת לייצג את כל הגוונים בו. השבוע הוא הגיע גם לשם לפגישת עדכון.
ומש"ס אל הציונות הדתית. ספק רב אם סמוטריץ' יתפייס אי פעם עם איילת שקד. גם את השלד של מפלגת הבית היהודי הוא ינסה למחוק סופית, וזה מובן ומתבקש מבחינה פוליטית. אבל את מצביעי שקד, ולא פחות מכך את מי ששקלו להצביע לה אולם בקלפי בחרו באות ט', הוא יצטרך לשמר. הפיינשמקרים גילו אחריות, עכשיו תורו של סמוטריץ'.
