היה מוזר לראות אותו ברחוב. צמצמתי את עיניי כדי להתרכז בדמותו ההולכת ומתרחקת. כן, זה הוא. אמנם עם זקן ועם עוד כמה קילוגרמים, אבל זה בוודאות הוא.
משונה לצפות ככה באהבת נעורייך, מבעד לרכב, כשאת בדרך לפגישת עבודה ומבחינה בו במקרה. למרות שלקרוא לרגש הזה אהבה זו קצת הגזמה. יותר קרוב לקראש מטומטם של ילדה דוסית בגיל הנעורים שהאופציות הרומנטיות שעמדו בפניה הסתכמו בחבורת בנים מהשבט ובראשם הוא. נקרא לו אחיה.
ככה זה היה אז, בימי התנועה. כל אחת מהבנות התבייתה על אחד הבנים והיינו מאוהבות בהם עד הגג. הם נדמו בעינינו ככוכבים בסרט הוליוודי ובאמת האמנו שיום אחד נתחתן איתם. כל זה למרות שידענו עליהם מעט מאוד. כי הפעולות היו נפרדות, והמפגש בינינו הסתכם בבהייה הדדית במפקדי התנועה ובמחשבות הרות גורל – הוא הסתכל עליי עכשיו? נכון הוא הסתכל?
שלוש שנים מחיי הייתי מאוהבת בו על ריק. חיה משבת לשבת, מחכה לפעולה אחר הצהריים כדי לראות אותו למשך שעתיים. כל מה שידעתי עליו זה שהוא אוהב ללבוש חולצות ירוקות, שהוא אחד התותחים בישיבה ושהוא יודע להצחיק באופרטות. אבל לנו זה הספיק. כל אחת מאיתנו פיתחה בנאמנות את סיפור האהבה הכוזבת שלה. ולפעמים ירדנו לרמות ממש פתטיות, נניח ללכת לטלפון ציבורי ולהתקשר אליהם הביתה ולנתק. או להסתובב, סתם ככה במקרה, בשכונה שלהם. שיאים של פתטיות שברנו שם.
יום אחד, שנתיים אחרי שכבר שכחתי ממנו והמשכתי הלאה לאהבות כוזבות אחרות, פגשתי את אחיה באוטובוס מתל־אביב לירושלים ויצא לנו לדבר שעה שלמה. נוצרה בינינו היכרות שטחית מסוימת וחברה שלי, שהכירה את חבר שלו, הציעה לסדר בינינו. הוא ענה שישמח, אבל שהציעו לו מישהי אחרת קודם. רק מאוחר יותר התברר שהמישהי הזאת היא בחורה אחרת מהשבט שלי.
אני זוכרת את החודש הזה שהם יצאו. את הכאב והציפייה והתקווה שהנה, אולי לא כל אהבות הנעורים נכזבות. כששמעתי שהם נפרדו ידעתי שאני הבאה בתור. כל כך התרגשתי מהסיטואציה. אבל הוא לא יצר קשר וגם לא ביקש את המספר שלי. ויום אחד, אני כבר לא זוכרת מה היה התירוץ שמצאתי כדי לדבר איתו, נפגשנו מתחת לבית שלו ושאלתי אותו דוגרי, מה הסיפור. הוא ענה שהוא עומד להתגייס ולא מרגיש בשל לצאת עכשיו, ושאולי בעתיד זה יקרה.
במשך כמה חודשים עוד התלבטתי אם לחכות לו. הקפאתי הצעות מבחורים אחרים ולקח לי זמן להבין שזה בעצם היה ה"לא" שלו. זמן שהיה כרוך בהרבה כאב ובכי.
ה"אולי בעתיד" הזה. זה הדבר הכי אגואיסטי שאפשר לומר לבחורה שאתה לא מעוניין בה. וכמה בנות כאלו אני מכירה, שנתקעו חיים שלמים בגלל גבר שלא היה מספיק ישר כדי לומר שהוא לא רוצה אותן.
כי זה הסיפור עם בחורים, והוא נכון בגיל עשרים כמו גם בגיל 35. כשהם לא מרגישים משהו כלפי בחורה הם פשוט נעלמים. מתנדפים. לא חוזרים לטלפונים. ואם היא מנסה לברר מה קורה הם מחלצים איזה משפט לא מחייב שישמור אותה כאופציה, במקום לעשות את הדבר ההגון והמתבקש – לומר לה בשיא הכנות שהם לא מעוניינים, ולשחרר אותה. הם עושים את זה כי הם לא רוצים לגרום לבחורה לבכות. אבל אז היא בוכה הכי הרבה. ואולי פשוט נחמד להם שיש איזו ברירת מחדל בצד שאפשר לחזור אליה בעיתות משבר. אני מכירה אחת כזו, בת 42, שלא מצליחה להשתחרר מגבר שהכירה לפני עשור כי הוא לא עשה איתה קלוז'ר כמו שצריך.
והנה אני רואה אותו ברחוב, אבא עם זקן וכרס קטנטנה שמעביר עוד אחר צהריים עם ילדיו. משונה איך בחור שפעם היית מאוהבת בו כל כך חזק הופך אחרי 15 שנה למישהו שאין לך שום סנטימנט אליו ואת נזכרת כמעט בצחוק בעובדה שפיתחת אליו רגשות. הוא גבר נשוי היום, עם ארבעה או חמישה ילדים, דוס עולמים. האינטואיציות שלו היו נכונות. בחיים זה לא היה עובד בינינו. לו רק היה חוסך ממני את חודשי הדמעות האלו. לו רק היו לנו בנים רווקים שמסוגלים להיות קצת יותר גברים.
