הימין רוצה "רפורמות". לא תמיד את הנכונות, אבל לפחות רפורמות. אלא שיותר משנציגינו רוצים רפורמות, הם רוצים כוח, ובמובן הרדוד ביותר של המילה: תקציבים, משרדים, ג'ובים, כיבודים, תארים, שררה.
קחו למשל את "עוצמה יהודית", שדורשת שלושה תיקים לסיעה של שישה חברים. לו יתקבל היחס הזה, יהיו 32 שרים. סביר להניח שבסופו של דבר יהיו פחות, נניח 25 שרים – עדיין המשמעות היא שכמעט חצי מחברי הכנסת של הקואליציה יכהנו בממשלה. חברי כנסת נוספים יקבלו תפקידים ממשלתיים אחרים, ולכן שוב נידרש לנורווגיה.
עוצמה יהודית לא לבד, כמובן. כולם רוצים ממשלה. אומרים שהקואליציה מאוחדת, מסתבר שהיא כזו בעיקר בתאוות הממשלה שלה. הכנסת כבר לא נחשבת; מוטב להיות שר הכלום עם תיק השום דבר, אבל עם תואר, נהג, לשכה וכיבודים.
מעבר לפחיתות מעמד הכנסת, מדוע זה רע? משום שהדרך היחידה לבצע חלק גדול מהרפורמות המשמעותיות ביותר שישראל זקוקה להן כוללת שינוי בסדר העדיפויות הלאומי. מדובר במאמץ ממשלתי שתלוי בביטול וכיווץ דרמטי של חלקים מהממשלה לטובת הגדלה ניכרת של חלקים אחרים. אבל כשמחלקים את הממשלה לשלל רכיבים קטנים ומלאי אינטרסים, שכל שר שומר עליהם כעל בבת עינו, זה כמעט בלתי אפשרי. בתנאים האלה ה"רפורמה" היא בעיקר לעבוד עלינו.
מהיכן מגיע הלחץ הזה על פסקת ההתגברות דווקא, שהפכה לחזית ה"רפורמה"? ובכן, הסיבה היא חוק הגיוס, שמועד ביטולו מתקרב. החרדים זקוקים לפתרון אינסטנט
מעל לכל הרפורמות ניצבת זו המשפטית, וליבה הפועם החדש "פסקת ההתגברות", שאותה דורשות כעת גם המפלגות החרדיות. מן הראוי להרחיב כאן מעט, משום שמדובר ב"רפורמה" גרועה. פסקת ההתגברות מכשירה דה־יורה את סמכותו של בג"ץ לפסול חוקים, והופכת את המשפט לפוליטי הרבה יותר. הפסקה הזו לא תרסן את העליון, אלא להפך, תהפוך אותו ליותר אקטיביסטי, כי מעתה האקטיביזם יהיה בסמכות, ואם הכנסת רוצה, שתבטל את הפסיקה ותתמודד עם המהומה שתיווצר.
מהיכן מגיע הלחץ הפתאומי הזה על פסקת ההתגברות דווקא, שהפכה לחזית ה"רפורמה"? ובכן, הסיבה היא חוק הגיוס, שמועד ביטולו מתקרב. החרדים, ובמידה מעטה גם הציונות הדתית, מודאגים מאובדן הפטור הפריווילגי שהשיגו, ולכן הם זקוקים לפתרון אינסטנט – והרי פסקת ההתגברות.
הפשרה הפרלמנטרית בענייני הגיוס היא בדיוק מה שהיא – פשרה פרלמנטרית. היא רעה, מזיקה, בעייתית, לא הוגנת, מגזרית – אבל לגיטימית. המפלגות ה"אמוניות" השיגו את שלהן, ואנו כבולים בפשרה הזו עד שהכנסת תחליט אחרת.
כשבית המשפט מאיים על הפשרה, אכן ראוי להעמידו במקומו. אבל פסקת ההתגברות לא מבססת יצירת כללי משחק הוגנים והפרדת רשויות נאותה. היא אמצעי בעייתי, שמגיע עם הנמקה שכולה צביעות. הרי ברור לכול שאם נהפוך את היוצרות – כלומר, כנסת שמאלנית תחוקק חוק שוויון בגיוס, ובית המשפט העליון יקבע שבשם "זכויות האדם" אין לגייס אדם שמגשים את אמונתו הדתית בלימוד תורה – כל אותן סיעות "רפורמה" יקפלו מיד את דגל ה"שמרנות המשפטית", יהללו עד לב שמיים את בית המשפט ואת "הדמוקרטיה המהותית", ויזעקו נגד יוזמות "אנטי־דמוקרטיות" כפסקת התגברות.
אבל נשוב לעיקר. אין ספק שלבית המשפט העליון נדרש מנגנון מרסן. אבל פסקת ההתגברות היא מעט מדי ויותר מדי; מעט מדי, מפני שבמקום לרסן את בית המשפט היא תמריץ אותו, ויותר מדי, מפני שהיא הופכת את הכנסת לחסרת רסן.
אכן, בית המשפט נדרש לעיתים לרסן את הכנסת. גם הכנסת כפופה לחוק ועלולה להפר אותו. לכן גם בית המשפט השמרני ביותר יכול למצוא פגם בהתנהלותה ואף לפסול חוק (אם למשל לא הושג רוב מיוחס נדרש). עם פסקת ההתגברות תוכל הכנסת לפטור עצמה מביקורת. במילים אחרות, ישנה כאן סכנה שהכנסת מסירה מעצמה את האיזונים והבלמים החוקיים.
יש כאן נקודה חשובה נוספת, דמוקרטית ומוסרית. שינויים חוקתיים משמעותיים צריכים להיעשות ברוב ניכר. הימין טוען בדרך כלל שהשמאל לא מהסס להשתמש ברוב מקרי כדי לחולל שינויים חוקתיים ומהותיים, ולכן גם לו מותר. אך בפועל השמאל לא עשה זאת, וממילא הימין היה טוען אז שהתנהלות שכזו איננה ראויה.
בית המשפט אשם בהפרה גסה של הפרדת הרשויות, שהפכה את המשחק הפוליטי ללא הוגן, עם יתרון מובהק לשמאל. לכן אנו זקוקים לרפורמה שתכונן מחדש הפרדת רשויות מאוזנת, ותאפשר ריבונות דמוקרטית מבוקרת, שתהיה רלוונטית במידה שווה לכל ממשלה וקואליציה שתהיה. נדרש כאן תיקון מאוזן, לא הקצנה הפוכה.
כפי שבתורת המשחקים יש שיטה ידועה לחלוקה הוגנת – האחד מחלק, האחר בוחר את החלק שלו – כך בדמוקרטיה ישנה שיטה לקביעת כללי משחק הוגנים: חוקה, או חקיקת יסוד, שתתקבל בהסכמה רחבה. ומי שיטען שהשחקנים הפוליטיים בשמאל מתנהלים באופן סהרורי ואנטי־ממלכתי ולכן זה בלתי אפשרי איתם, יכול להשתמש במנגנון משאל העם.
זה לא עניין של מה בכך. התיקון לא צריך לבוא בהצבה חפוזה, בקמפיין או מו"מ קואליציוני, של כללי משחק רעים. צריך למצוא לבעיה פתרון רציני ושקול, שנזקו לא עולה על תועלתו, ושישיג הפרדת רשויות נאותה. אפשר לחשוב על כמה פתרונות כאלה; פסקת ההתגברות המוצעת איננה אחד מהם.
עד כאן בעניין הרפורמה המשפטית. כדאי לגעת בקצרה גם ברפורמה השנייה בתור בדיון הציבורי הנוכחי, שהיא הרפורמה הנדרשת בענייני חוק וסדר, הידועה גם כרפורמת המשילות – משום שגם כאן ישנה הטעיה רווחת.
כדאי לדעת שהשר לביטחון הפנים לבדו, בין אם מדובר באדם רציני ומנוסה ובין אם מדובר באיתמר בן־גביר, ירצה ככל שירצה, משפיע על הביטחון האישי רק קצת יותר משר התיירות. הבעיה כאן לאומית בהיקפה, גדולה ורחבה, ולכן צמצום נרחב שלה דורש משאבים רבים ושיתוף פעולה של משרדים שונים. ברור לכל בר דעת שפרויקט כזה יכול להצליח רק כמאמץ ממשלתי כולל בהובלת ראש הממשלה. כל דבר פחות מזה הוא עבודה בעיניים.
אין לזלזל בכבוד ובכיבודים שדורשים הח"כים. הם תמריץ מרכזי בפוליטיקה. אבל הגבול נחצה כשהמשחק הפוליטי והתעמולה הופכים לחזות הכול וצרכים לאומיים נזנחים לטובת אינטרסים מגזריים ואמביציות אישיות. בינתיים המחנה הלאומי, שהפך ל"גוש האמוני", מתחיל את הקדנציה הזו ברגל שמאל.
