הטרפת במחנה השמאל מפתיעה כל פעם מחדש, גם שמאלנולוגים שחושבים שראו הכול. ביטאון "הארץ" למשל הקדיש השבוע ביום אחד בלבד מאמר מערכת, שתי כתבות גדולות, ולקינוח שני מאמרי דעה לבלימת הכללת פסקת ההתגברות (במסגרת חוק יסוד החקיקה) בהסכמים הקואליציוניים. אנדרסטייטמנט ופרופורציות הם מושגים שלא נלמדים בקורסי ההכשרה לעורכים שם. לטקסטים האפוקליפטיים הוצמדו כותרות כמו "הזכות לרמוס זכויות אדם", "פסקת ההתגברות תפגע אנושות בדמוקרטיה" ו"עכשיו זה רשמי – פשיזם זה אנחנו".
המרואיינים בכתבות – חברי להקת הווטרנים הנודדת של המכון הישראלי לדמוקרטיה – ישבו באפר, התגרדו בחרס וקוננו את נבואות החורבן בטעמים. הם רק שכחו לספר לקוראיהם שבגרסאות שונות של פסקת ההתגברות תמכו בעבר חלק ניכר מהמשפטנים הבכירים בישראל, כולל לאומנים־פשיסטים מוצהרים כמו אהרן ברק, אשר גרוניס, דניאל פרידמן, יואב דותן, יעקב נאמן, גדעון סער ואחרים.
צריך להכיר בכך שהשמאל הישראלי הפך בשנים האחרונות למגזר הכי פחות גמיש מנטלית, הכי פחות מסתגל, הכי פחות קשוב והכי פחות מחובר למציאות. אבל עומק היגון ועוצמת הדציבלים אינם קשורים רק לעניין הזה. מדובר גם בסטרטגיה מחושבת שהוכחה כאפקטיבית אינספור פעמים בעבר.
הציונות הדתית צריכה להוכיח במעשים שהכוח שלה הוא אמצעי ולא מטרה, שהוא נועד לקדם את ישראל כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש", ולא לשכפל את האלימות והדורסנות של הצד השני
העברית המופלאה הנפיקה לנו מילים בעלות משמעות הפוכה היושבות על שורש זהה, כמו חבר וחבּוּרה, נשק ונשיקה, או הזוג הכרה־ניכור בדבריה של רות לבועז, "מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה". הקצוות הרחוקים מתגלים לעיתים כקרובים מאוד. לענייננו, הדמון הגדול של מחנה רק לא ביבי (להלן: "ביבי"), הוא האיש שהכי קשוב לאותו מחנה, הכי רגיש אליו, והכי מוכן ללכת רחוק – במסגרת החוק או בגבולותיו האפורים – כדי לחדור לליבו ולנסות לשנות את דעתו.
תיק 2000 ותיק 4000 לא היו באים לעולם אלמלא כמיהתו הנואשת של נתניהו להשיג סיקור אוהד. ההתנהלות־בסיכון של נתניהו באירועים הללו הגיעה אחרי שנים שבהן הוא דבק באסטרטגיה שיטתית אחרת: ריצוי השמאל באמצעות שמירה קנאית על קודשיו, בראשם בית המשפט העליון. במחנה רק־לא־ביבי יודעים היטב שזעקות השבר והאזכורים הרפטטיביים של טהרן 1979 וגרמניה 1933 נופלים על אוזניים כרויות. הם צועקים כי הם זוכרים שנתניהו הוא האיש שלאורך כל שנות כהונתו הארוכה דאג לטרפד כל יוזמה לרפורמה במערכת המשפט, אם באופן ישיר ואם באמצעות סנדול עצמי באמצעות קואליציות עם מפלגות מרכז־שמאל. נכון לרגע זה אין לנו שום אינדיקציה שהסנטימנט הזה השתנה.
ממשלת "ימין על מלא" מעולם לא כיהנה פה (למעט אפיזודה שולית קצרה בתקופת יצחק שמיר). ההזדמנות לחולל שינויים מבניים עמוקים בהצלת שטחי סי ותיקון מערכת המשפט היא באמת רגע היסטורי נדיר, חד־פעמי כמעט. עם זאת, חשוב לזכור שהמכשול העיקרי לתיקונים הנדרשים איננו חיצוני למחנה הלאומי אלא פנימי. וזה לא רק ביבי. זו בראש ובראשונה החולשה המוסרית והמנטלית שבה לוקה חלק ניכר מן הימין היום.
אחת מנקודות החולשה הגדולות של הימין היא השיח הפופוליסטי והמתלהם שיובא לכאן מארה"ב בלי תקינה ובקרה. נכון, הימין לא המציא את זה; הראשונים שייבאו את השיח הרעיל היו מפלגות השמאל, שהעתיקו אחת לאחת את הרטוריקה של הפרוגרסיבים האמריקנים. הימין גילה את החושך בשלב די מאוחר, בתקופת ממשל טראמפ. אבל ההתמסרות שלו לשיח המטומטם שחקה את חוש הכיוון שלו עד דק וגרמה לו לאבד לא רק את הראש אלא גם את החוש המוסרי.
בפופוליזם יש ליקוי מאורות מובנה, מכיוון שהוא תמיד יעדיף את המחנאות על פני הערכים. הפופוליזם דורש אחידות נטולת היגיון ושולל חשיבה לגופו של עניין. כך למשל, אם אתה איש ימין אסור לך לתמוך במאמץ לצמצום ההתחממות הגלובלית. למה? כי ככה הכתיבו הרפובליקנים באמריקה. פוליטיקת הזהויות גורפת לייקים בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך היא מפוצצת את התאים האפורים שבאונות הקדמיות כמו פופקורן בשקית במיקרוגל. הציבור לא טיפש. לאורך זמן, כשאתה לא רציונלי ולא ענייני אתה לא משכנע.
קחו למשל את הח"כ המיועד יצחק גולדקנופף, שבצאתו מהפגישה הראשונה עם ראש הממשלה הצהיר כי "אנחנו מבקשים דברים עקרוניים לביטול הגזרות שירדו על עם ישראל". אם זה היה סיפור מ"כה עשו חכמינו" היינו מצפים למצוא ברשימה איסור על ברית מילה או לימוד תורה. אבל לא. הגזרות הנוראיות מבחינת גולדקנופף הן מחירי הכלים החד־פעמיים והשתייה המתוקה. מכל התורה שלמד בחיים, זו בשורת הגאולה של יו"ר אגודת ישראל לעם היושב בציון: עוד קלוריות ריקות, עוד השמנה וסוכרת ועוד קצת זיהום לכדור הארץ.
הלאה, מפלגת הציונות הדתית פרסמה תוכנית מקיפה, מרשימה ומפורטת לרפורמות חשובות במערכת המשפט, אבל רוב השיח הציבורי סביב פרסומה עסק בהצעה לביטול עבירת הפרת אמונים. נכון, רבים בימין כבר לא מאמינים לפרקליטות אחרי משפט נתניהו; נכון, הניסוח הטקסטואלי של העבירה בעייתי; נכון, הנחיות פרקליט המדינה בעניין מדיניות האכיפה לא פתרו את חוסר הבהירות; ונכון, יש מקרים שבהם הפרקליטות מיישמת את הסעיף באופן לא שוויוני ולא הוגן.
אבל לא יכול להיות, פשוט לא יכול להיות, שמפלגה המכנה את עצמה ציונות דתית תוביל מגמה של סלחנות לשחיתות של נבחרי ציבור. לא יכול להיות שאינספור מקרים של שחיתות שלטונית שלא עומדים ברף הגבוה של עבירת השוחד – בעיקר בשלטון המקומי – יקבלו הלבנה והכשר ממי שלפני רגע קראו בפרשת השבוע "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". הציונות הדתית צריכה להוכיח במעשים שהכוח שלה הוא אמצעי ולא מטרה, שהוא נועד לקדם את ישראל כ"ממלכת כוהנים וגוי קדוש", ולא לשכפל את האלימות והדורסנות של השמאל מהצד השני. את בעיית סעיף הפרת האמונים אפשר וצריך לפתור באמצעים אחרים: ניסוח קונקרטי יותר של הסעיף והעצמת נציבות הביקורת על הפרקליטות.
לפסול, במידה
ומכאן לרפורמות עצמן. במרכז השיח השבוע עמדה פסקת ההתגברות. זו הסוגיה הכי רגישה והכי נפיצה, והבעיה היא שכרגע הקצוות מובילים את השיח: בימין יש המתנגדים לעצם קיומה של ביקורת שיפוטית על החקיקה, אף שזו עובדה מוגמרת מזה שלושים שנה. בשמאל צועקים פשיזם פשיזם.
אז אני אחזור כאן על ההצעה הוותיקה שלי, שיכולה להשיג את כל המטרות האופרטיביות של הימין בלי לשחוט את הפרות הקדושות של השמאל. אפשר לכנות אותה "פסקת ההתגברות הפנימית", והרעיון שלה הוא כזה: אנחנו מוכנים לאפשר ביקורת שיפוטית במקרים תיאורטיים קיצוניים שבהם, כמאמר הקלישאה, 61 ח"כים מהקואליציה יחוקקו חוק שיאפשר להם לתלות את 59 הח"כים של האופוזיציה. אנחנו סומכים על שופטי בית המשפט העליון שהם "אנשים חכמים ונבונים וידועים". אם הכנסת תחוקק חוק שמתנוסס מעליו דגל שחור, סביר להניח שתהיה בין השופטים תמימות דעים, או כמעט תמימות דעים, שהחוק פסול.
אנחנו אומרים לשופטים: רוצים לפסול חוק? לכו על זה. רק הוכיחו לנו כן שאתם בעצמכם משוכנעים שהחוק פוגע באופן לא מידתי בזכויות אדם בסיסיות; שלא מדובר בחוק לגיטימי השנוי במחלוקת פוליטית; שהפסילה שלו איננה שימוש לרעה בכוחו של בית המשפט לשם התערבות במערכת הפוליטית. אשר על כן, כדי לפסול חוק תצטרכו לדון בו בהרכב של 11 שופטים, ולפסול אותו ברוב של לפחות תשעה.
אגב, לאחרונה גיליתי שההצעה שלי נפלה על אוזניים קשובות, והיא זוכה לתמיכה בקרב המשפטנים של מכון תכלית. בהצעת המכון מדובר על רוב של שישה מתוך תשעה, אבל את העיקרון הם מקבלים. ההצעה הזו שומרת על מעמדו ויוקרתו של בג"ץ, ורק מחזירה אותו לתפקידו המקורי – להגן על זכויות האדם הבסיסיות בלי להתערב בפוליטיקה.
בין הרפורמות שהציעה הציונות הדתית מופיע סעיף חשוב: קביעת הרכבים לדיונים בלי מעורבות אנושית. קחו למשל את העתירה שהוגשה לבג"ץ בדרישה להכריח את צה"ל לפתוח את הגיבושים בסיירות לנשים. בדיון היחיד שהתנהל בעתירה, בנובמבר 2020, ישבו השופטים וילנר, מזוז וחיות. במהלך הדיון תמכו וילנר ומזוז בעמדת צה"ל שביקש לדחות את העתירה. והנה, הפלא ופלא, המחשב הנעלם שינה את ההרכב, העיף את וילנר ומזוז, ושיבץ את רות רונן וענת ברון. למישהו יש בכלל ספק מה יהיו התוצאות? אגב, אנשי מדור הסיירות כבר הודיעו למכינות שהם נערכים לפתיחת המיונים.
כפי שפתחנו, לימין יש היום הזדמנות היסטורית להפוך את ישראל למדינה קצת יותר יהודית וקצת יותר דמוקרטית. ההזדמנות הזו באה עם אחריות עצומה. לפני כל החלטה שאלו את עצמכם אם היא מקדמת את עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל. כי אם חלילה התוצאות יהיו הפוכות – עלייה במפלס השחיתות, החרפת הקיטוב, הידרדרות ביחסי דת ומדינה, העצמת הבדלנות של הציבור החרדי, והעמקת הבור התקציבי בשל אינטרסים מגזריים – הימין יוכיח שהוא לא ראוי להוביל את המדינה.
