השיר שהזדמזם לי בראש בזמן הביקור שלי בחוות־רון לפני כמה שבועות, היה “בהיאחזות הנח"ל בסיני" שכתבה נעמי שמר. חוות־רון אמנם איננה ממוקמת בסיני אלא סמוך לעיר ערד, אבל גם שם “המון דברים יפים ראו עיניי". חלקם, כמו שילוב חקלאות עם לימוד ספרי הגות, דומים מאוד לדברים שראתה שמר בהיאחזות הנח"ל בסוף שנות השישים. כמוה, גם המבקרים בחוות־רון מרגישים צורך "ללחוש לפרצופים הנבוכים, הו מי יתנני במדבר מלון אורחים".
19 צעירים – 12 בנות ו־7 בנים – מתגוררים בחווה, חניכי המכינה החדשה של “השומר החדש", שתיחנך רשמית בטקס חגיגי ביום שלישי הקרוב. מדי בוקר הם פותחים את יומם בשעה חמש וחצי בלימוד קצר, ואז יוצאים לעבודה חקלאית בחווה. בשעה 11 הם מסיימים את עבודתם ויושבים לשמוע שיעורי יהדות וציונות, ומכינים את עצמם לשירותם הצבאי. עם רדת הערב הם מקיימים משמרות לימוד אל תוך הלילה, לשמירה על החווה.
היקף הדרישות מהם לא קטן. מלבד השמירה והעבודה הפיזית, כל אחד מהחניכים נדרש לסיים השנה לפחות 15 ספרי הגות בזמני הלימוד העצמי. החניכים גם אחראים לכך שהחווה תהיה מאוישת במשך כל ימות השנה, כולל שבתות וחגים. קבוצות ומשפחות מוזמנות אמנם להתארח בה ללא תשלום, אבל כשאין אורחים, כפי שקרה בחג סוכות האחרון, חניכי המכינה נקראים לדגל לאייש את המקום. ובכל זאת, למרות כל הדרישות, ראש המכינה יוגב אברהם מדווח על יותר מ־300 צעירים שנרשמו למיון למחזור השני של המכינה, שייפתח בשנה הבאה, עוד לפני שיצא פרסום רשמי.
רחל אביר: "ביום הראשון שראיתי את חניכי המכינה בחווה, התאהבתי בהם ורציתי לחבק את כולם. אמרתי להם שיתנהגו לשכנים הבדואים בסבר פנים יפות, אבל בתחושת ביטחון"
שמה של חוות־רון אמנם חדש, אך החווה עצמה דווקא ותיקה מאוד. עד לפני כשנתיים היא נקראה “חוות אביר", שכן במשך חמישים שנה התגוררו בה עמי ורחל אביר, חלוצי חוות הבודדים בנגב, שהחזיקו במקום חוות סוסים ושדות אספסת. הסיפור של בני הזוג אביר הוא סיפור של חלוציות וציונות, והוא חוזר אחורה לשנות השישים, שנות ההקמה של העיר ערד. עמי אביר גדל ברמת־גן, ובשנות נערותו למד לרכוב על סוסים אצל טובי הרוכבים בארץ. כשסיים את שירותו הצבאי ונישא לרחל, החליט שהוא רוצה לעשות מעשה חלוצי ולהקים מקום חדש שבו גם יממש את אהבתו לרכיבה. “עמי אמר שהוא נולד באיחור של מאה שנה והפסיד את תקופת השומר, ובכל זאת הוא רצה לעשות מעשה דומה ולעבד אדמה בתולית בארץ ישראל", מספרת רחל.
כדי לממש את החלום הדרים הזוג הצעיר בשנת 1966 לבקעת ערד, שנים ספורות לאחר שהוקמה בה העיר. רחל החלה ללמד בתיכון המקומי, ועמי החל לפעול לרכישת קרקע של 6.5 דונם בסמוך לעיר. בשנת 1973 בקשתם נענתה. תחילה הם הקימו בשטח שרכשו חוות סוסים וחלקת אספסת, ולאחר שש שנים בנו שם את ביתם ועברו להתגורר בחווה לבדם עם שני ילדיהם. “עד שנת 1985 לא היה לנו חשמל מסודר", מספרת רחל. “בדקתי מבחנים של תלמידים לאור נרות. אבל הכול היה באווירה של שמחה, כי היינו בחווה".
שכניה של החווה מאז הקמתה הם בני חמולה של השבט הבדואי אבו־רביעה. מערכת היחסים בין בני הזוג אביר לשכניהם הבדואים הייתה טובה בסך הכול, אך מדי פעם שררה גם מתיחות. “מההתחלה הגעתי למקום עם אמירה של נוכחות שאני בעלת הבית של השטח שרכשנו, ושהם יתמודדו עם זה". אביר הבהירה לשכניה שהיא רוצה לחיות לצידם בשלום, ושאין לה שום כוונה להשקיע בשמירה מוגברת על ביתה ורכושה. את חילוקי הדעות וסכסוכי השכנות היא הצליחה כמעט תמיד לפתור בהידברות. “הגענו למצב שהפכתי לכתובת שלהם לכל צרה. בימי שלום היחסים איתם היו טובים, אבל אלו היו יחסים על תנאי, כי בתקופות מלחמה הם תמכו באויבים שלנו".
בשנת 2009 חלה עמי בפרקינסון, ועם השנים והחמרת המחלה הוא התקשה בתחזוקת החווה. לפני כמה שנים החליטו בני הזוג למכור את החווה. למרות ההצעות מהשכנים הבדואים, הם התעקשו להעביר אותה לידיים יהודיות. ארגון השומר החדש איתר תורם והוא רכש את החווה ממשפחת אביר, ולפני כשלוש שנים עברו בני הזוג להתגורר בגן־יבנה, בסמוך לילדיהם.
בשלב הראשון תכננו בשומר החדש להקים במקום חאן תיירותי. מי שנכנס לתמונה לפני כשנתיים כדי לסייע בפיתוח המקום היה בועז קוקיא, אביו של רון קוקיא ז"ל, חייל הנח"ל שנרצח על ידי מחבל בדואי בערד בשנת 2017. מכיוון שהחווה ממוקמת במרחק שני קילומטרים בקו אווירי מבסיס הנח"ל שבו שירת בנו, וקילומטר אווירי מהכיכר שבו נרצח, מצא קוקיא בחווה מקום הולם ומטרה ראויה להנצחת בנו. בהמשך החליטו בשומר החדש להקים במקום מכינה קדם־צבאית, ולקרוא אותה על שם רון קוקיא.
עמי אביר נפטר לפני כשלושה חודשים, בגיל 83. רחל ממשיכה לבקר בחווה וליהנות מהתרחבותה והתבססותה. “ביום הראשון שראיתי את חניכי המכינה בחווה, התאהבתי בהם מיד ורציתי לחבק את כולם. אמרתי להם שיתנהגו לשכנים הבדואים בסבר פנים יפות, אבל בתחושת ביטחון ובידיעה שהם בעלי הבית. כששאלו אותי לאורך השנים אם אני לא מפחדת לגור בחווה, תמיד אמרתי שאדם לא אמור לפחד כשהוא גר בבית שלו. מה שנתן לי את האומץ הייתה האמונה שאני צודקת".
חניכי המכינה החדשה עסוקים בימים אלו בעבודות גידור של החלקות החקלאיות, ובהקמת משק חי של תרנגולות ועיזים. בעוד כשבוע הם אמורים להתחיל לעבוד בשטחים החקלאיים של החווה, וכל ארבעה חניכים יקבלו ארבעה דונם של קרקע כדי לגדל בה ירקות.
כשאני שואל את יוגב אברהם, ראש המכינה, על יעדי המכינה, הוא מחלק בין הטווח הקצר לארוך. בסיום השנה הוא מתכנן עלייה של חניכי המכינה לכנסת, מצוידים בניירות עמדה שהם יכתבו על ההתיישבות והחקלאות בנגב, ובסלים גדושי ירקות מתוצרת החווה. לטווח הארוך הוא מקווה שיוקמו עוד שלוחות של המכינה בין צומת שוקת לערד, ומייחל שבוגרי המכינה ימלאו תפקידי מפתח בחברה הישראלית.
