רזיאל זכה לקיים את מצוות ברית מילה בפעם האחרונה בחייו בתל־אביב. כשפנו אליו בטלפון, הוא חשב שמדובר באירוע רחוק מעולמנו הרבה יותר מבריתות אחרות שהוא היה המוהל בהן, למשל בצפת או בבאר־שבע. אבל בערב שלאחר הברית, כשישבנו בבית, הוא הרגיש מאוד לא בנוח.
לפני שהגיע לברית הוא חשב שאין שום דבר משותף בינו ובין זוג ההורים והמשפחה שפנו אליו. הוא חשב שהציבור שיגיע לברית יחשוב אותו לחריג ואולי אפילו לבלתי רצוי. שיהיה עליו להשקיע הרבה כדי למול בלי לעורר מהומה ולגרום נזק. הוא הרגיש שעל כתפיו מונח עול כבד של פחד מחילול השם.
אבל כשהגיע לפגוש את המשפחה ולאחר מכן בא לטקס הברית עצמו, הוא הבין שהחיץ הזה היה רק בדמיונות שלו, והמשפחה כלל לא שונה ממשפחות אחרות שהכיר. הם אומנם גרים באזור שמתאפיין בניכור כלפי אורח החיים שלנו; אומנם דעתם הפוליטית שונה בתכלית מדעתו שלו; אבל מהר מאוד נמצאו נושאי שיחה משותפים. הם התחבבו עליו והוא עליהם הרבה יותר מכפי שהעז לקוות.
בידינו לראות את שלטי הבחירות השונים מדעותינו מתנוססים על מרפסות שכנינו, לדפוק על דלת ביתם עם עוגה וקנקן תה ולומר שלום
ואז, לאחר הברית, הוא היה מוטרד כי הרגיש שנפל קורבן למלחמה שהוא אינו מעוניין לקחת בה שום חלק, מלחמה שלצערנו רק לובתה מאז ומסרבת לשכוך.
יוצאים מהמעגל
שתי מילים הפכו שנואות במהלך כל מסעות הבחירות ותוצאותיהם. אני מתכוונת להשתמש בהן כעת, על אף התזמון שאולי עלול להיתפס כעילאי ומתנשא.
ריפוי ואיחוי.
אני מרשה לעצמי, כי גם לאחר תוצאות הבחירות הקודמות ביקשתי להושיט יד ולהביא לפיוס. ואם הציניות גואה בכם ואינכם מסוגלים להפסיק את גלגול העיניים למשמע המילים הללו, הצעתי היא שתדפדפו הלאה.
הבחירות החמישיות מאחורינו, והאמת היא שגם אני – אולי כמו רוב עם ישראל – לא האמנתי שתהיה בהן הכרעה. האמנתי שנישאר במעגל הסגור, בלולאה חסרת היציבות שאנחנו תקועים בה בתקופה האחרונה. אבל נראה שהמחנה הלאומי, השמרני, המזוהה באופן ודאי כמעט עם ערכי הימין, עומד להרכיב ממשלה שתהיה בעזרת השם יציבה. בעזרת השם, ניפגש שוב בקלפי רק בעוד ארבע שנים.
לצד ההיסוסים והחששות הטבעיים, הנובעים מאי אמון שפעמים רבות מדי הוכח בשטח, בכל זאת יש בכך הרבה הקלה. בעיקר בידיעה שהצד שלי הוא שיהיה בשלטון. לפחות בחלק מהדברים אדע שערכיי ייוצגו ויקודמו בידי נציגים ראויים שאני סומכת עליהם.
וכעת, בעיניי, המשימה הלאומית והמשימה האישית והפרטית של כל אחד מאיתנו היא להביא בכל דרך אפשרית לאיחוי וריפוי בין חלקי העם.
הטעות העיקרית של הממשלה הקודמת – שחרתה על דגלה את שתי המילים שהפכו ללעג וקלס בפי כולנו – היא שאיחוי וריפוי אינם משימתה של הממשלה, ואפילו לא של המנהיגות. זו המשימה שלנו, העם.
כמו שני מתאגרפים
אם ניתן למילים האלו להתגלגל קצת על הלשון, נגלה שאנחנו בעצם בַּעֲדָן. רובנו היינו רוצים לאחות את השברים ולהביא מרפא ומזור לכלל השכבות בעם. שהרי אלה אנחנו. אלה שכנינו, הנוסעים לצידנו בכבישים, העומדים איתנו ארוכות בתור לקופה בסופר.
מערכת הבחירות האינסופית שנקלענו אליה לפני שלוש שנים ואולי בעצם קודם הובילה אותנו לתחושה ששום דבר משותף לא נמצא ביני ובין מי שאינו חושב כמוני.
כבר שנים אנחנו כמו מתאגרפים בזירת קרב, כאשר בכל פעם מכה נשלחת מצד אחד לצד השני וממוטטת אותו. כשהוא מצליח לקום הוא מחזיר מנה אחת אפיים, ושני הצדדים כבר חבולים ונפוחי עיניים עד שהם לא יכולים לראות. לראות את אהבת הארץ, לראות רחובות מלאים באנשים מתרגשים לקראת בוא הסופגניות והקרמבואים. לראות ולשמוע צהלות ילדים שמחים בשלוליות גשם ראשונות. לראות חנויות מלאות בשפע וכל טוב, שרק מחכות להיאסף בידי קונים מכל גווני הקשת. לראות הורים הדואגים לילדיהם, בני זוג לאוהביהם, צעירים לזקניהם, לראות חיים.
אני בהחלט מודעת לפערים, לחששות ולקולות הבהלה הגדולים שמגיעים מכל עבר על מה שעומד לקרות מעתה למדינה שלנו. על החששות משמרנות יתר ומפגיעה בקהילות. גם בי חששות כאלה קיימים. על הבית שלי או על עתיד ילדיי, וגם על מי שאינו חי כמוני אבל אחי הוא, ולא ארצה שירגיש כאן זר ולא רצוי.
וכאן מגיע תפקידנו ההכרחי, והוא בעיקר שלנו, אנשי המחנה הלאומי. תפקיד האיחוי, הריפוי והפסקת הפלגנות. בידינו הדבר.
בידינו להתבונן ברשימת העוקבים והנעקבים ברשתות החברתיות שלנו ולתהות: האם פתחנו את עצמנו לגוון אחר בדעות ובערכים? האם, כשקראתי פוסט של אדם שדעותיו ופעולותיו שונות משלי, מיד הגבתי בעוקצנות וציניות או שעצרתי רגע בניסיון להבין ולהצטרף לשיח מתוך כבוד והבנה?
בידינו לראות את שלטי הבחירות השונים מדעותינו מתנוססים על מרפסות שכנינו, לדפוק על דלת ביתם עם עוגה וקנקן תה ולומר שלום.
בידינו להקשיב לשיחות במשרד, באוטובוס, בחדרי המתנה, ולא להיבהל ולהיכנס לעמדת מגננה. בידינו לרכך את השיח.
ולא בשמיים היא.
