אחינו, כל מאמיני חדשות 12 לתפוצותיהם הנתונים בצרה ובשביה, חווים סיוט שהתגשם. כמו שחכם אחד אמר פעם: "הם מפחדים". הם מתבדחים במרירות על שביסים ועל טהרן, משתעשעים ברעיונות של אוטונומיה חילונית ומרי אזרחי ומצהירים באדישות מדומה על ירידה מהארץ, אולם מאחורי כל זה ניצבת חרדה גדולה.
הם, שראו בעצמם תושבי מנהטן שעל הים התיכון, אזרחי העולם הנאור, מוקפים פתאום בנחילי חרדים, כהניסטים מנופפי אקדחים ופאות והמון מסעודות משדרות. פחד א־לוהים. המדינה היפה, המודרנית והעשירה שהם הקימו – רק הם, במו אצבעותיהם – מתנוונת מול עיניהם לשילוב מדאיב בין הכפר טודרא בהרי האטלס לשטעטל המזרח־אירופי כתריאליבקה. אין יותר ישראליות יפת בלורית ותואר. ספינת ההייטק, השוויון והגאווה שוקעת במצולות עוני ולכלוך, אלימות מכוערת ואמונות טפלות.
אבל הנה נשמות טובות במחנה הימין נזעקות ומפצירות: "הבה נרגיע אותם, הבה נסביר להם שאין להם ממה לחשוש, שלא יאונה להם כל רע". וכבר נכתבים טורים ופוסטים שבאים להפיג את האימה. לו לעצתי תשמעו: ותרו על זה. קודם כול, כי זה לא יעבוד. כל ההרגעות וההבטחות רק יחמירו את המצב. אין דבר מפחיד יותר מלראות את התליין שלך מאיר פנים, ומציע לך במתק שפתיים לא לחשוש כי זה לא יכאב כלל. זו סצנה חוזרת בסרטי אימה, ולא בכדי. גם אני נבהלתי קצת כששמעתי את ח"כ גולדקנופף אומר בלבביות "שלא ידאגו, יהיה להם טוב מאוד". כי מה שטוב בעיניו לא טוב לי בכלל, ויש משהו מאיים מאוד בפטרונות האבהית הזאת, של מישהו שלא מיניתי לאב ולפטרון.
מעבר לכך, הפחד מוצדק. הם אמנם מלבים פנטזיות זוועה מכל הדיסטופיות שראו אי פעם, אבל הדמיונות הללו מבטאים חשש אמיתי; הפחד מפני מציאות שאין להם כלים להבינה, ושהם אינם יודעים למקם בתמונת העולם שלהם. הם רצו לחיות במדינה בצלמם כדמותם, חיים נורמליים, ככל הגויים בית ישראל, עם קצת תרבות ופולקלור יהודי, אבל שהלב יהיה במקום הנכון – רווחה כלכלית, אוריינטציה מערבית ושקט תעשייתי. כבר מזמן הם זיהו את התהליכים והבינו שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם, כי מדי פעם קיבלו לפנים את הפריפריה הזאת, והדוסים, והמתנחלים, והערבים – כל אלה שמסכנים את הבועה הנוצצת שהם ריחפו בה מעל המציאות. לשם כך הציבו את יאיר לפיד בראש המחנה. הם קיוו שהוא, בכוחנותו, ביהירותו ובשטחיותו, יהיה התריס שלהם בפני הפורענות, ידכא את זרמי העומק של החברה הישראלית, ולא יאפשר להם לפרוץ לפני השטח. הם היו מוכנים לעשות הכול כדי לשמר את חלומם – לטפול שקרים, לתפור תיקים, להמציא את הדמוקרטיה מחדש, אפילו לחבור ל"זועביז".
עם קצת יותר תחכום ועם הרבה יותר עבודה קשה זה היה יכול להצליח, אבל יהירות ושטחיות לעולם חסרות את המרכיבים הללו, ועכשיו הכול התנפץ. הם מוטחים בכוח אל קרקע המציאות, וזו כאילו ארץ חדשה. הם לא יודעים את השפה, לא מבינים את הניואנסים, ואין להם מפה או אפילו מצפן אידיאולוגי שיאפשרו להם לתת מובן ומשמעות למה שמתרחש כאן. פתאום הם בני ערובה של החיים בארץ הזאת, והיא רוחשת אתגרים שעד היום פשוט קיוו שאם יתעלמו מהם או ידרסו אותם, הכול יסתדר.
אז אפשר להבין אותם ואפילו להשתתף בצערם, אבל כדאי לוותר על ניסיונות ההרגעה. הצד המנצח בבחירות צריך לאפשר לצד המפסיד לעבור את כל שלבי האבל – להיפרד מהחלום על ישראל סטרילית ופלסטיקית, סניף של אמריקה או קנדה, ועדיף קנדה; לפקוח עיניים אל האור המסנוור, הקוצים, הסלעים והאספלט הלוהט; להתחיל להקשיב לאלה שעד עכשיו נדמו להם כקריקטורות. השבר הזה יכריח אותם להתמודד עם מה שהדחיקו כל כך טוב עד היום – שהם חיים בארץ ישראל, בקרב אחיהם היהודים, מגשימי תקוות כל הדורות. אולי סוף-סוף יפנימו שאין ברירה אלא ללמוד את המשמעות של כל זה, ולהצמיח פרשנות משלהם למציאות הקשה והיפה שהם חיים בה.
