כמו בטקס מתוכנן עברה מדינת ישראל ברגע אחד מאווירת הרוגע, השלום והשלווה של "ממשלת הריפוי והשינוי", לרוחות הסערה, המלחמה, וקץ הדמוקרטיה שהחלו מרגע שעלה "שלטון הימין הקיצוני והמסוכן". לחברי הקואליציה המסתמנת לא ניתנו אפילו מאה דקות של חסד.
כולם מיהרו להשתתף בהצגה על סופה של מדינת ישראל כפי שאנחנו מכירים אותה. החל באזרח מספר אחת, נשיא המדינה יצחק הרצוג, שמשום מה דווקא בשיחה עם נציגי הליכוד שהגיעו למשכנו ביקש "להרגיע את השיח הפוליטי", כמו רומז שיש צד אחד מסוים שאחראי על הלהטת הרוחות. הרצוג הודה כי הוא פועל להקמת ממשלת אחדות, ודאג, במקרה או שלא במקרה בזמן שהמיקרופונים עוד פעלו, להביע את חששותיו מהתגובה העולמית למינויו האפשרי של בן־גביר לתפקיד שר ולשותפותו בקואליציה.
עוד לפני כן, על רקע הדיונים בין ראשי מפלגות הימין על קווי היסוד של הממשלה החדשה, התגייסו משפטנים ובכירים לשעבר במערכת המשפט למלחמה ב"פסקת ההתגברות", תוך זעקות על כך שמשמעותה היא לא פחות מחיסולו של בית המשפט העליון ומות הדמוקרטיה הישראלית. שופט בכיר לשעבר דיבר בתדהמה על מצב אסוני שבו "כל חוק שבית המשפט העליון יבטל – עלול להתהפך", כי הרי ברור שבית המשפט בישראל הוא הרשות השולטת.
גופי התקשורת שיתפו פעולה כצפוי ופמפמו במרץ סיפורים כמו "המלחמה של סמוטריץ' נגד כדורגל בשבת", סערה שיסודה בשקר. מי שטרח לקרוא את המכתב ששלח סמוטריץ' ראה שהוא דיבר בו על "שיתופי פעולה, הידברות וכבוד הדדי", במטרה לייצר יחד מתווה שיקדם את האינטרסים של כולם, ואפילו הבהיר ש"פעולות חד־צדדיות הן המוצא האחרון שכדאי לכולנו להתרחק ממנו". העובדות הללו לא הפריעו לתקשורת השמאל להפעיל את גלגלי הדמוניזיציה. תוכנית אחר תוכנית ברדיו ובטלוויזיה, וכמובן ברשתות החברתיות, עיתונאים, מגישים ומרואיינים דיברו על הכפייה הנוראית שיו"ר מפלגת הציונות הדתית מאיים להוביל. לא משנה שבמכתב לא הושמעו קולות מלחמה ולא הייתה כל רמיזה על כוונה לאסור משהו. העובדות מעולם לא הפריעו למי שמבקשים לייצר נרטיב שלפיו מחר ישראל הופכת לאיראן.
עצוב עוד יותר היה לראות חלקים מסוימים בימין שנלחצו גם הם מניצחון "הגוש האמוני"; שאימצו את הפחדים המדומיינים של השמאל מפני הכפייה הדתית והדורסנות הימנית שעומדות לשטוף את המדינה; שלפתע הרגישו צורך לדבר על חובתו של הימין לנהוג בפיוס ובמתינות. כאילו שכחו את ההיסטוריה הלא רחוקה שבה ממשלת בנט־לפיד הדגימה כיצד פועלת משילות: כאשר יאיר לפיד חגג במינוי מקורבים, העביר הסכם מדיני בהתעלמות מוחלטת מהכנסת, וניסה לסגור את ערוץ 14; כשבני גנץ התעמר במתיישבי חומש ודאג למינוי מטעמו למפקדת גל"צ, שהזיזה את מי שעמדותיהם לא הסתדרו עם אלו של שר הביטחון; כשגדעון סער מינה יועצת משפטית חסרת ניסיון כדי שתיישר איתו קו, תוך ביצוע תרגיל מכוער לעו"ד רז נזרי; כשהנהלת הקואליציה היוצאת דרסה באופן חסר תקדים את אופוזיציית הימין ולא אפשרה לה ייצוג הולם בוועדות הכנסת.
הגיע הזמן שהפוליטיקאים והציבור הימני כולו יחזקו את שריר העמידות שלהם, יפסיקו להתרגש מכל זעקה מזויפת ברדיו או בטלוויזיה, ויממשו את המטרות שבשמן ובעבורן הם נבחרו. תפיסת העולם הימנית והאמונית אינה דורסנית, ובוודאי לא אנטי־דמוקרטית. להפך. לאורך השנים נהג הימין במתינות ובאחריות רבה יותר מאשר השמאל, קידם צעדים באופן זהיר ומדוד והניע שינויים בקצב איטי, אולי אפילו איטי מדי.
מדינת ישראל זקוקה לחיזוק הזהות היהודית שלה באמצעות מהלכים לעצירת ההסתננות הבלתי חוקית, ולמניעת כניסתם של מי שאינם יהודים. היא חייבת לטפל בבעיית המשילות בנגב, בגליל ובערים המעורבות, ועליה להחזיר את האיזון הנכון בין הרשויות, בעיקר מול בית המשפט העליון.
על ראשי מפלגות הימין להחליט מה הדברים שחשובים להם, לציבור שבחר בהם ולמדינת ישראל כולה. את אלה הם צריכים לקדם בנחישות, לעבוד מהר, ובעיקר לא לחשוש מכל דרמה מזויפת שיהיו מי שינסו לביים. בסוף זה כמו פלסטר: כשמורידים אותו חזק ומהר, זה הכי פחות כואב. נכון, כמה שערות ייתלשו וכמה סערות תקשורתיות יתרחשו, אבל בסופו של דבר הגוף ששמו מדינת ישראל יהיה בריא יותר.
