ההלם הגדול שאחז בציבור עם היוודע דבר גניבת האמל"ח אתמול (שבת) ברמת הגולן התחלף במהירות בתחושות אכזבה וכעס. איך, למרות כל מה שצה"ל השקיע, למרות הדגש שהושם על מאבק בגניבות אמל"ח, למרות רוח חדשה של ביטחון פנים שמנשבת מאז הבחירות, עוד נשקיה נפרצת, ועוד משלוח ענק של נשק נשמט מידיו של צה"ל ומועבר הישר אל ארגוני הפשיעה.
הסיפור מתחיל ונגמר בהגדרת התופעה: מדובר באירוע ביטחוני, לא פלילי. העובדה שמי שחוקרים את הפריצה והגניבה הן משטרת ישראל ומצ"ח היא הסיבה לכל הכאוס הזה בנשקיות ובבסיסים. בין אם זה בגלל חוסר ערנות, רשלנות פיקודית במחנה או אפילו סיוע מבפנים לצורך הצלחת הפריצה והגניבה. כל עוד הנושא הזה נשאר ומטופל במישור הפלילי, התופעה לא תיגמר לעולם.
כיום, אין לצה"ל את הכלים להילחם בתופעה, אין לחוק את השיניים להעמיד לדין את הכנופיות הללו, אין לבתי המשפט רף ענישה מספק להרתיע את הרחוב ובסוף, החוק מתעלם מהתופעה בעצם הגדרתה כאירוע פלילי.
כלל לא משנה לאן הולך הנשק ולאן מגיעה התחמושת, אם לסופר בכפר קרע כחלק מסכסוך משפחות, אם למסעדת המבורגרים על כביש 90 בצומת הגומא כחלק ממערך הפרוטקשן או אם לפעולת טרור. רק כשמדינת ישראל והמחוקק יגדירו את תופעת האמל"ח בבסיסים כאירוע טרור לכל דבר, הסיפור יסתיים.
ההבדל לא רק מילולי, אלא מהותי: מעבר לענישה ולאכיפה, למשטרה אין את הכלים שיש למערכת הביטחון בכללותה להילחם בתופעות הללו. לצה"ל ולשב"כ אין מגבלות כאלה. באמצעות שינוי אחד בחוק, הצבא ושב"כ יכולים לקבל אור ירוק ומשם ועד לחיסול התופעה, הדרך קצרה מאוד. לשב"כ יש טכנולוגיות שיודעות לנטר את ההכנות לפעולה כזו, וגם אם היא כבר קרתה, לשב"כ יש את היכולת לאתר את העצורים בתוך שעות. מכאן זה כבר חצי פתרון. בחדר חקירות של שב"כ נקבל את התשתית כולה, בעוד בחדר חקירות של משטרה נקבל קומבינות של עורכי דין שיסתיימו במעצרי בית ותיקים גנוזים או סגורים בעסקת טיעון שבמקרה הטוב הגנב הקטן ישלם וראש הכנופיה יחפש גנב קטן אחר.
הליך נוסף שההבדל בו ניכר באופן משמעותי הוא הענישה. אין להשוות את הענישה ברף הפלילי לרף הביטחוני, אלה שני עולמות אחרים. עד היום טענו בממשלה שיש מגבלה משפטית, אולם השמועה אומרת שבתוך שלושה חודשים תחוקק כאן פסקת התגברות ברוב של 61 ח"כים. אולי אחרי שהיא תחוקק, כבר לא יישארו תירוצים.
